רע"פ 1756/16 נתנאל ימיני נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת הבכירה נ' אהד) בעפ"ת 56731-07-15 מיום 21.2.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופטת ט' אוסטפלד נאוי) בפל"א 5773-06-14 מיום 5.7.2015, כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה, על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) בצירוף סעיף 62(1) לפקודת התעבורה (להלן:עבירת נהיגה ללא רישיון); ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. על פי עובדות כתב האישום, המבקש נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בפ"ל 3690-04-14 מיום 20.4.2014 (להלן בהתאמה: התיק הקודם ו-הפסילה). חרף האמור, ביום 22.6.2014, המבקש נמצא נוהג ברכב – וזאת, בעוד הפסילה בתוקף.

3. בעניינו של המבקש הוגש תסקיר, בו הביע שירות המבחן את התרשמותו כי המבקש נוטה לפתרונות מהירים ולהתנהגות פורצת גבולות בתחום התעבורה, וכי הוא אינו מודע לבעייתיות בביצוע עבירות מסוג זה. עם זאת, שירות המבחן מצא כי מעצרו של המשיב היווה גורם מרתיע עבורו בטווח הקרוב, והמליץ לשלב אותו בטיפול פסיכו-חינוכי למניעת הישנות עבירות.

4. ביום 5.7.2015, גזר בית המשפט לתעבורה את דינו של המבקש. בגזר דינו, בית המשפט הדגיש תחילה כי המבקש מעולם לא הורשה לנהיגה וכי לחובתו עומדות שלוש הרשעות קודמות בעבירות של נהיגה ללא רישיון. בית המשפט לתעבורה עמד על החומרה הרבה הנשקפת לשלום הציבור מאדם החוזר ומתיישב מאחורי ההגה, חרף העובדה כי מעולם לא הורשה לכך, ועל הצורך בענישה מחמירה בעבירות אלה, העולה כדי מאסר בפועל. בית המשפט לתעבורה ציין כי לחובתו של המבקש עומדת העובדה כי כבר בתיק הקודם, כאשר המשיבה ביקשה להטיל עליו עונש מאסר, הוא טען בתגובה כי מספר ימי מעצרו היוו עבורו גורם מרתיע ו"נקודת אל-חזור" – אך בפועל שב וביצע עבירה דומה כחודשיים לאחר מתן גזר הדין. מאידך, בית המשפט לתעבורה התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, אשר כללו נטילת אחריות מצדו, הבעת חרטה על מעשיו ונסיבותיו האישיות. נוכח כל אלו, בית המשפט לתעבורה דחה את בקשתו של המבקש להסתפק בהארכת תקופת המאסר המותנה שהוטלה עליו בתיק הקודם, והשית עליו עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; הפעלה של עונש המאסר המותנה מהתיק הקודם, כך שירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל; פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה של שלוש שנים; הפעלת עונש של 6 חודשי פסילה על תנאי מהתיק הקודם; ו-12 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים כי לא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע.

5. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי, ובין היתר טען כי בית המשפט לתעבורה שגה בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן להורות על הארכת תקופת התנאי לפרק זמן נוסף. המבקש ציין כי הוסכם בינו לבין המשיבה לאחר ההרשעה כי היה ויינתן תסקיר מעצר חיובי – אזי תשקול המשיבה להסכים להארכת המאסר המותנה חלף עונש מאסר בפועל, ולשיטתו המשיבה הביעה בדיון בפני בית המשפט לתעבורה עמדה המנוגדת להסכמה זו. לאחר דיון במעמד הצדדים ביום 22.11.2015, הפנה בית המשפט המחוזי את המבקש אל שירות המבחן לשם עריכת תסקיר נוסף. בתסקיר זה, תואר כי המבקש השתלב בתוכנית טיפולית למניעת הישנות עבירות נהיגה, והובעה התרשמותו של שירות המבחן כי המבקש מונע מתוך מוטיבציה פנימית לעריכת שינוי בדפוסי התנהגותו. על כן, שירות המבחן חזר על ההמלצה כי יוארך המאסר המותנה (להלן: התסקיר השני). ביום 21.2.2016, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בפסק דינו, בית המשפט הפנה לפסיקה לפיה עבירה חוזרת של נהיגה בידי מי שאינו מורשה לכך מחייבת עונש מאסר בפועל, שתקופתו תיגזר מנסיבות ביצוע העבירה. בנסיבות המקרה, בית המשפט המחוזי הפנה אף הוא לתיק הקודם בעניינו של המבקש, ולעובדה כי חזר על ביצוע עבירות נהיגה ללא רישיון רק חודשיים לאחר שטען כי למד את הלקח. על יסוד האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצאו נימוקים אשר יצדיקו את הארכת המאסר המותנה במקרה הנדון חלף עונש מאסר בפועל. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

6. בבקשה שלפניי, המבקש טוען כי לא נקבע בעניינו מתחם עונש הולם בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה, וכי בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לסוגיה זו בפסק דינו. לעמדת המבקש, בית המשפט לתעבורה הסתפק בציון מדיניות הענישה בעבירות דומות, וכי בכך לא עמד באמות המידה הנדרשות על פי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והטיל עליו עונש שאינו מקיים את עקרון הענישה האינדיבידואלית ואת עקרון ההלימה.