רע"פ 1383/15אברהם לב ארי נגד מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא – סג"נ; ו-מ' סוקולוב) בעפ"ג 28310-01-15, מיום 16.2.2015, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' אבינור), בת"פ 5594-09-13, מיום 30.11.2014.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בהחלטתי מיום 24.2.2015, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו את העבירות הבאות: שתי עבירות של קשירת קשר לעשות פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של כניסה או התפרצות למקום מגורים או תפילה בכוונה לבצע עבירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; שתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; ועבירת הסגת גבול לביצוע עבירה, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי בתקופה שמיום 28.4.2013 ועד ליום 20.8.2013, ביצעו המבקש ושני מעורבים נוספים בצוותא חדא, שני מעשי התפרצות לדירות של קשישים, ונטלו מן הדירות תכשיטים וכסף מזומן. עובר למעשי ההתפרצות, למדו המעורבים את סדר יומם של הקורבנות, תוך שהם מבקרים בדירות בתואנות שונות. כמו-כן, ביצע המבקש ביחד עם חבריו עבירה של הסגת גבול לבנין, לצורך ביצוע עבירה. המבקש הודה בעבירות שיוחסו לו, והורשע על-ידי בית משפט השלום, ביום 19.2.2014.

4. בגזר דינו, מיום 30.11.2014, ציין בית משפט השלום, כי עולה מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש, כי סיכויי שיקומו נראים ממשיים. עוד צויין, כי המבקש החל בתהליך טיפולי, עם שחרורו מהמעצר בתיק זה, והמלצות שירות המבחן בעניינו חיוביות במיוחד. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המבקש נמנע, זה שנים ארוכות, מאורח חיים עברייני, וממעורבות בפלילים. בנסיבות אלה, המליץ שירות המבחן, להסתפק בצו מבחן למשך שנה, בצירוף מאסר מותנה והתחייבות כספית. שירות המבחן הדגיש, כי ענישה בדמות מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, עלולה לפגום בהליך השיקום של המבקש. חרף המלצת שירות המבחן, קבע בית המשפט, כי מעשיו של המבקש חמורים באופן מיוחד, נוכח הפגיעה המשמעותית בקורבנות העבירה, שהינם קשישים, וכן נוכח הפגיעה באינטרס הציבורי המשתקפת ממעשים אלה. לפיכך, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה נגד הרכוש, זולת עבירה לפי הוראות סעיפים 412 ו-413 לחוק העונשין; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע; קנס בסך 12,000 ₪, או ארבעה חודשי מאסר תמורתו; ופיצויים לשתי מתלוננות בסך כולל של 6,000 ₪.

1. המשיבה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל, ביום 16.2.2015. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי העבירות מצויות ברף חומרה גבוה, וזאת בעיקר נוכח גילם המבוגר של קורבנות העבירה, והיותם "החלק החלש ביותר בחברה". בחירת המבקש באוכלוסיית הקשישים כקהל היעד לעבירותיו, מעידה כי הוא "נעדר כל מעצורים מוסריים וערכיים". כמו-כן, ציין בית המשפט המחוזי, כי עקרון היסוד העומד בבסיס תיקון 113 לחוק העונשין הוא עקרון ההלימה, המחייב, בנסיבות המקרה דנן, הטלת עונש של מאסר בפועל. לפיכך, השית בית המשפט המחוזי על המבקש שנת מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. בקביעת תקופת המאסר, התחשב בית משפט קמא בפרק הזמן (כחודש ימים) אותו הספיק המבקש לרצות בעבודות שירות. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם, ללא שינוי.

הבקשה לרשות ערעור

2. בבקשה לרשות ערעור טען המבקש, כי בית המשפט המחוזי חרג "באופן בלתי מידתי מכל אמות השפיטה ועשיית צדק", שעה שהשית עליו שנת מאסר, תוך התעלמות מפסק דינו המנומק של בית משפט השלום. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, כאשר התעלם מהתהליך השיקומי שעבר המבקש, "בו הושקעו מאמצים רבים של כל הגופים המטפלים". כמו-כן, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לעובדה כי הרשעותיו האחרונות של המבקש, עובר להרשעתו בתיק זה, היו לפני 17 שנים. נטען בנוסף, כי כאשר שתי ערכאות שיפוטיות מגיעות להכרעות שונות, יש מקום להיעתר לבקשת רשות ערעור בפני בית משפט זה. לבסוף, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לנכות מתקופת המאסר גם את התקופה אותה הספיק המבקש לרצות במסגרת של עבודות שירות, ולא רק את ימי המעצר.