רע"ס 6152-03-13 עירית קרית ביאליק נ' כהן

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רשיון בניגוד להוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968, בכך שהפעיל מקום לעריכת מופעים. ביום 3.9.2013 ניתן נגד הנאשם פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) בהעדרו, לאחר שהוזמן לדין ולא התייצב. בגזר הדין שניתן, הוטל על הנאשם קנס בסך של 2000 ₪ לתשלום עד ליום 30.10.13, וכן הוצא צו לסגירת העסק, שמועד כניסתו לתוקף נדחה למשך 30 ימים מיום שיומצא לו פסק הדין.

2.כעת מונחות בפניי בקשות הנאשם להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, לביטול פסק הדין, ולעיכוב ביצועו עד למתן החלטה בבקשה. בבקשות טוען הסנגור כי הנאשם לא קיבל הזמנה לדיון וכי עובד שלו קיבל לידיו את הזימון ולא מסר לו אותו כדי להתנכל לו, על רקע סכסוך כספי בין השניים. נטען כי כיום אותו עובד לא מועסק יותר לאחר שנודע דבר מתן פסק הדין. לגוף העניין טען הנאשם כי הוא עמל כיום על הליכי לגליזציה לעסק, והוא מילא אחר הוראות המשטרה, רשויות התכנון ושירותי הכבאות. בבקשותיו לא פירט הנאשם מועד קבלת פסק הדין על ידו, ולא פירט מדוע לדידו יש להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול.

3.המאשימה הגישה תגובה בה הפנתה לאיחור הניכר בהגשת הבקשה. נטען כי הנאשם קיבל את הזימון לידיו ולא באמצעות עובדו כנטען על ידו, ואף אם כך – יש לראות בהמצאה זו כדין. לגוף העניין נטען כי עד היום הנאשם אינו מחזיק ברישיון עסק והעסק עדיין מתנהל ללא אישור הגורמים המאשרים, כגון המשטרה ושירותי הכבאות. המאשימה מפנה לכך שהעסק המשיך להתנהל חרף קיומו של צו סגירה, וביום 13.11.2014 הגיעה משטרה לעסק לשם אכיפת צו הסגירה, וכעבור יומיים העסק נסגר על ידי הנאשם. בתשובה שהגיש הנאשם הוא חלק על הטענה כי העסק נסגר.

4.לאחר שעיינתי בבקשות הנאשם, בתגובת המאשימה ובתשובת הנאשם, וכן בתיק בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

5.אציין תחילה כי לא ראיתי לקבוע דיון במעמד הצדדים, משלא ראיתי כי המקרה מצדיק זאת. ראו לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 793 (2003) (להלן: עניין איטליא), שם נקבע כי בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי סע' 240 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: חסד"פ), הכלל הוא כי ההחלטה תינתן על סמך הבקשה והתגובה ללא קיום דיון במעמד הצדדים.

6.סע' 240(ב) לחסד"פ, שחל על פסק הדין דוגמת פסק הדין במקרה שלפנינו, מפנה להוראות סע' 130(ח) לחסד"פ, שקובע כלהלן:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע".

הנה כי כן, מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו עליו להצביע על סיבה מוצדקת להיעדרותו מהדיון, או על קיומו של עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין. ראו: רע"פ 1446/14 אסדי ריאד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 26.3.2014); רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.12.2009); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 28.7.2009); רעפ  10845/08 אלעזר קרבסי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.1.2009); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.2.2004); עניין איטליא; רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו] 29.6.2003). המועד להגשת בקשת הביטול הוא 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.

7.הנאשם אינו מפרט מתי קיבל את פסק הדין. עיון בתיק בית המשפט מלמד כי ביום 15.9.2013 ההודעה בדבר מתן פסק הדין "הודבקה על הדלת", וביום 30.12.2013 נמסרה ההודעה לידי הנאשם עצמו. גם אם אניח כי הפעם הראשונה בה ידע הנאשם על פסק הדין היה ביום 30.12.2013, המסקנה כי הבקשה לביטול פסק דין מוגשת בחלוף כשנה מאז מתן פסק הדין, וכל זאת מבלי לנמק מדוע מוגשת הבקשה באיחור כה ניכר.