רע"ס 45317-01-14 מדינת ישראל נ' קרסינטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים , התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ופריט 4.8 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקי טיעוני רישוי) התשנ"ה – 1995 (להלן: "צו רישוי עסקים משנת 1995").

כתב האישום כולל שני אישומים: על פי האישום הראשון, ביום 9.1.14 בשעה 20:45 או בסמוך לכך, ניהל הנאשם בית עסק ששמו "זולה קרסינטה" בקרית גת. נטען כי לנאשם רישיון עסק לבית אוכל לפי פריט 4.2 ב' לצו רישוי עסקים משנת 1995, אשר תוקפו מיום 6.9.11 עד 31.12.14. נטען כי במועד האמור, מכר הנאשם משקה אלכוהולי מסוג בירה לאדאורדו דניסנקו לצורך צריכה במקום ההגשה, באופן שפתח לו את בקבוק הבירה והגיש לו את הבקבוק לצריכה בעסק.

לטענת המאשימה, במעשיו האמורים עסק הנאשם בעסק האמור, מבלי שיהיה בידו רישיון למכירת משקאות אלכוהוליים לצורך צריכה במקום ההגשה.

המעשה המיוחס לנאשם באישום השני, הינו זהה למעשה המיוחס לו באישום הראשון, אם כי במועד אחר (19.1.14), בשתי הזדמנויות.

לטענת הנאשם, יש לו רישיון עסק לבית אוכל לפי פריט 4.2 ב' לצו רישוי עסקים. העבירות בוצעו בימים 9.1.14 ו- 19.1.14 ובמועדים אלה, על פי פריט 4.2 ב' לצו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי), התשע"ג – 2013 (להלן: "צו רישוי עסקים משנת 2013"), עניינו של פריט זה הוא "מזנון, בית אוכל אחר, לרבות הגשת משקאות משכרים לצריכה במקום". טוען הנאשם כי סעיף 8 לצו רישוי עסקים משנת 2013 ביטל את צו רישוי עסקים משנת 1995. על כן, פריט רישוי העסקים שהיה בתוקף במועדים הנקובים בכתב האישום, הוא פריט 4.2 ב' של צו רישוי עסקים משנת 2013, שעניינו, בין היתר, הגשת משקאות משכרים לצריכה במקום. הואיל והנאשם היה בעל רישיון עסק לפי פריט 4.2 ב' כאמור, כתב האישום אינו מגלה עבירה.

הוסיף הנאשם וטען כי שינוי תוכנו של הפריט מיטיב עם הנאשם ויש להסתכל על הדברים במובן של עבירה פלילית ואחריות פלילית. הנאשם למעשה פעל על פי המצב החוקי אשר היה קיים בימים הנקובים בכתב האישום. נראה כי דבריו של הנאשם מכוונים לסעיף 4 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") הקובע שאם נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה, תתבטל גם האחריות הפלילית לעשייתה והליכים שהוחל בהם, יופסקו.

מנגד, טוענת המאשימה כי רישיון העסק שניתן לנאשם הינו לפי פריט 4.2 ב' של צו רישוי העסקים משנת 1995, קרי, "בית אוכל אחר" וכי הנאשם מעולם לא הגיש בקשה לקבל רישיון עסק לפי פריט 4.8 לצו רישוי עסקים משנת 1995, שעניינו "הגשת משקאות אלכוהוליים לצריכה במקום הגשתם". הרפורמה ברישוי העסקים, שנכנסה לתוקף בשנת 2013, קבעה כי אם בעבר נדרש היה להגיש בקשה לרישיון עסק, לצורך "בית אוכל והגשת משקאות אלכווהלים לצריכה במקום" לפי שני הפריטים 4.2 ו- 4.8 לצו רישוי עסקי משנת 1995, הרי כיום, כל בקשה חדשה שתוגש לצורך האמור, טעונה רישוי לפי פריט אחד בלבד, 4.2 ב' לצו רישוי עסקים משנת 2013.

מוסיפה המאשימה וטוענת, כי בעת שהוצא לנאשם הרישיון בשנת 2011, לפי סעיף 4.2 ב', לא נדרשה המשטרה ליתן אישור לפריט הנ"ל, שכן הוא לא כלל הגשת משקאות משכרים. כאשר פג רשיונו של הנאשם בסוף שנת 2014, הוא יכול היה להגיש בקשה לחדשו לפי פריט 4.2 החדש ואז הוא היה נדרש לעמוד בדרישות שעניינן צריכת אלכוהול במקום ההגשה ובין היתר, אישור משטרה לאחר בחינת עבר פלילי ועניינים הנוגעים לשלום הציבור, מיקום העסק, אישור עובדים, איסור העסקת קטינים, איסור מכירת אלכוהול לקטינים, הגבלת כניסה, פרסום איסור מכירת אלכוהול לקטינים והתאמת חצרים. פריט הרישוי 4.2 ב' הישן עליו חתם הנאשם, לא דרש את הדרישות האמורות. המאשימה ביקשה להדגיש, כי האיסור על המעשה המיוחס לנאשם בעובדות כתב האישום, לא בוטל בצו החדש ולכן, אין תחולה לסעיף 4 לחוק העונשין.

עוד טענה ב"כ המאשימה, כי הוראת המעבר שבסעיף 10 (ד) לצו רישוי עסקים משנת 2013 אינה עוסקת במצבים בהם לא היה לנאשם רישיון עסק, אלא במצבים בהם היה לו רישיון. במקרה דנן לנאשם לא היה רישיון עסק לפי סעיף 4.8 לצו רישוי עסקים משנת 1995, אשר עניינו מכירת אלכוהול לצריכה במקום. עוד לעניין הוראת המעבר טענה ב"כ המאשימה, כי לפי סעיף 10 (ג), בעל עסק שהפך לטעון רישוי לפי צו רישוי משנת 2013, יגיש בקשה לרישיון עסק תוך חצי שנה מיום תחילת הצו. עוד הפנתה התובעת לסעיף 10 (ה) (2) לצו לפיו אם שונה מספר סידורי של סוג עסק, יראו בעל רישיון של עסק מאותו סוג כמי שיש לו רישיון לעסק לפי המספר הסידורי שנקבע לו בצו הקודם רק לעניין תוקף הרישיון.