רע"ס 25230-01-13 עירית כפר סבא נ' מוזס כפר סבא בע"מ ואח'

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום אשר מייחס להם ניהול עסק ללא רישיון החל משנת 2012. מפירוט גדר הכפירה, שמיעת הראיות והסיכומים שנשמעו, עולה כי אין מחלוקת על כך שהעסק נשוא כתב האישום נוהל ללא רישיון עסק החל מסוף חודש יוני 2012 ועד מועד להגשת כתב האישום ולמעשה אף עד ימים אלה. בד בבד, בפי הנאשמים מספר טענות לגבי אי אחריותם לביצוע העבירה.

ראשית, יאמר כי קיימת טענה ספציפית לגבי אי אחריות הנאשמת 3 לביצוע העבירה. על פי גדר הכפירה שהוגש בכתב, נאמר כי המדובר במי שהינה ביחד עם הנאשם 2 המנהלים של החברה הנאשמת 1. בד בבד נטען כי לא הייתה מעורבת בניהול של העסק בו מדובר, ועל כן יש לזכותה מהמיוחס לה בכתב האישום ללא קשר לאשר ייקבע ביחס לאחריות הנאשמים 1 ו-2.

לעניין זה רלבנטי סעיף 15 לחוק רישוי עסקים, אשר קובע שכאשר נעברה עבירה של ניהול עסק ללא רישיון על ידי תאגיד, הרי שיש מקום להאשים בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל או מנהל רשום לפי כל דין או שותף (למעט שותף מוגבל) או עובד מינהלי בכיר באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון. יוצא איפוא שהמבחן איננו הניהול הישיר של העסק, אלא הניהול של התאגיד, ולעניין זה דין הנאשמת 3 כדין הנאשם 2 .

בסעיף האמור קיימת אמנם הגנה לאחריות מנהל, ואולם מהות ההגנה הינה שאותו מנהל הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, או שנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק רישוי עסקים. לעניין זה יצוין כי הנאשמת 3 בחרה שלא להעיד במשפט, ועל כן לא הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה. ודוק, לא מדובר בנטל שמוטל על התביעה להוכיח את אחריותה מלכתחילה, אלא שברגע שהסתבר שהיא מנהלת התאגיד הנאשמת 1, הרי שעליה היה מוטל להוכיח את ההגנה והדבר כאמור לא נעשה.

אשר על כן, אין כל שוני בין הנאשמת 3 לבין הנאשמים האחרים ויש מקום לבירור אחריותה כבירור אחריותם והדבר ייעשה כעת.

כאמור, אין מחלוקת כי בכל התקופה נשוא כתב האישום ואף מעבר לכך, העסק נוהל ללא רישיון. יצוין בהקשר זה כי אמנם בכתב האישום היה מקום לדייק יותר ולא להסתפק בפירוט של השנה של תחילת העבירה אלא גם בפירוט החודש, דהיינו חודש יוני 2012. אולם, משהדבר לא נעשה, אין פירוש הדברים שכתב האישום מתייחס דווקא לתחילת שנת 2012 וברור לאחר שמיעת הראיות שבכך שהוכח שמחודש יוני 2012 העסק נוהל ללא רישיון, הדבר לא סתר את האמור בתחילת סעיף 3 לעובדות כתב האישום.

לצד האמור, טענותיה של ההגנה, שהוכתרו כטענות הגנה מהצדק, הסתמכו על שניים. האחד – שלא היה מקום לסרב ליתן לעסק רישיון עסק, בוודאי כשמדובר בהארכת תוקף להיתר זמני שהיה בידי העסק. השני – שהעמדת הנאשמים לדין היוותה אכיפה בררנית.

באשר לטענה הראשונה, ראוי להזכיר מושכלות יסוד בעבירות הכרוכות בביצוע פעולה מסוימת הטעונה רישוי מבלי שמבצע הפעולה החזיק באמצעי הרישוי הרלבנטי. בכל עבירות אלו, נקודת המוצא הינה העדר אמצעי הרישוי ואין להידרש לשאלה מדוע לא ניתן אמצעי הרישוי. משכך, קבעתי עוד בהחלטי מיום 2.4.14 שאין מקום לבירור המשפט במקרה זה בטענת הגנה מהצדק שמתמקדת בכך שהיה מקום לחדש את רישיון העסק (למעשה הארכת ההיתר הזמני) של הנאשמים. על רקע זאת הסיבה היחידה לקביעת התיק לשמיעת ראיות הייתה העלאת הטענה של אכיפה בררנית, ואולם בסופו של דבר רוב רובו של המשפט נוהל דווקא ביחס לטענה הראשונה של הגנה מהצדק לפיה היה מקום להאריך את ההיתר הזמני באמצעות רישיון עסק.

היעלה על הדעת שמי שנפסל לקבל רישיון נהיגה מחמת אי עמידה בבדיקה רפואית ולטענתו הבדיקה הרפואית תקינה, יזכה בשל כך להגנה מפני עבירה של נהיגת רכב ללא רישיון? היעלה על הדעת שמי שנפסל לקבל רישיון להחזקת כלי יריה מחמת טענה כי הורשע בעבר בפלילים ולטענתו הרישום אודות הרשעתו שגוי, יזכה בשל כך להגנה מפני עבירה של החזקת כלי יריה ללא היתר? ברור שהתשובה על אלה היא שלילית, ובהתאם לכך אף אם היו צודקים הנאשמים בטענותיהם כי היה מקום שיקבלו רישיון עסק, לא יעלה על הדעת שתעמוד להם בשל כך הגנה מפני עבירה של ניהול עסק ללא רישיון.