רע"מ 42681-02-16

בפניי בקשת רשות ערעור, לפי סעיף 13לא(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, על החלטת בית הדין לעררים מיום 3.2.16 לפיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו ביניים האוסר נקיטת הליכי אכיפה נגדו, עד להכרעה בערר אותו הגיש לבית הדין על החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה מיום 6.12.15. בהחלטה נשוא הערר נדחתה הבקשה להתיר למבקש, שהגיע לישראל מסין בנובמבר 2013 כשף ממומחה, להסדיר את מעמדו כעובד בענף הבנין, ויחד עם זאת ניתנה למבקש הזדמנות נוספת ואחרונה להסדיר תוך 60 ימים את מעמדו כשף מומחה אצל מעסיק שיגיש בקשה מתאימה ויתחייב לשלם לו את שכר המומחה אשר לשמו הותרה כניסתו לישראל (לפחות פעמיים השכר הממוצע במשק) ולהעניק לו את מכלול תנאי ההעסקה בתחום המומחים. עוד נקבע בהחלטה כי בהעדר הסדרת המעמד כאמור תוך 60 ימים, יהיה על המבקש לצאת מישראל.

בדחותו את הבקשה לצו ביניים קבע בית הדין כי גם אם נכונה טענת המבקש – טענה המתבררת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע – בדבר קיפוח זכויותיו על פי הסכם ההעסקה במסעדת "מאי וואי", בה עבד מאז בואו לישראל בנובמבר 2013 ועד לפיטוריו במרץ 2014; וגם אם נכונה טענת המבקש בדבר אינטרס ההסתמכות שנוצר לו לעבוד בישראל במשך חמש שנים, אשר בעטיו שילם דמים מרובים על מנת להגיע לארץ – עדיין אין בכך כדי לחייב את המשיב לאפשר מעבר של עובדים זרים מענף לענף, שכן בחיוב כאמור על בסיס פרטני "יש כדי ליצור פרצה במדיניות ממשלת ישראל בכלל והמשיב בפרט להקפיד על הבאת עובדים זרים לענף הבנין רק במסגרת הסכמים בילטראליים המפוקחים ע"י הרשויות". ממילא לא נוצרה אצל המבקש הסתמכות לגיטימית לעבוד בישראל משך חמש שנים בכל ענף שייראה לו, אלא אך ורק בענף המסעדנות כשף מומחה, והרי המשיב העניק למבקש ארכה נוספת על מנת לנסות ולהסדיר את מעמדו בענף זה. מטעמים אלה, אמר בית הדין, סיכויי הערר אינם נראים טובים. ואשר למאזן הנוחות, סבר בית הדין כי נוכח טענת המבקש שמזה תקופה ארוכה הוא אינו מצליח למצוא מעסיק שיעסיקו כשף מומחה, הרי יציאתו מישראל טרם ההכרעה בערר אינה צפויה להסב לו נזק כספי משמעותי מלבד עלות כרטיס הטיסה, מה עוד שנזק זה צפוי בלאו הכי למבקש אם הערר יידחה.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי לאחר שפוטר מעבודתו במסעדת "מאי וואי" ללא הודעה מוקדמת, ולאחר שהועסק במסעדה אחרת שגם ממנה פוטר לאחר שביקש ממעסיקו להסדיר את מעמדו, הוא פנה למסעדות רבות כדי שיעסיקו אותו אך סיכוייו היו אפסיים שכן לא ניתן לאתר מעסיק שיאות להסדיר את מעמדו בענף ללא אשרה. מנגד, קיים תאגיד המוכן להסדיר את מעמדו בענף הבנין. לטענת המבקש, בית הדין לא נתן בהחלטתו את המשקל הראוי לכך שאובדן המעמד שלו נעוץ בהפרת מעסיקו את התחייבויותיו כלפיו, וכן לכך שאם הוא יאלץ לצאת מישראל כעת, לאחר תקופה קצרה מאז נכנס אליה, לא יהיה באפשרותו להחזיר את סכום העתק שלווה (30,000 דולרים) לצורך הגעה לישראל על סמך התחייבות מעסיקו להעסיקו משך 63 חודשים. כמו כן, המשיב נמנע מלחקור את תלונותיו נגד מעסיקו על אף שהתבקש לעשות כן. המבקש מוסיף וטוען כי הנוהל האוסר מעבר של עובד זר מענף לענף (סעיף ב(13) לנוהל עדכון מקום העבודה לעובדים זרים, מס' 5.3.0022) אינו סביר ועומד בסתירה להלכה הפסוקה. בנסיבות אלה היה על בית הדין להכיר באינטרס ההסתמכות של המבקש להשלים תקופת עבודה בישראל של חמש שנים, לשמה הותרה כניסתו מלכתחילה, ולהעדיף את הותרתו בישראל כעובד בענף אחר על פני הבאת עובד זר חדש תחתיו בענף הבנין. בכך יצומצם נזקו של המבקש, לאחר שהובא לישראל במרמה ובמצג שווא לפיו יוכל לעבוד במשך חמש שנים לפחות ולקבל שכר מומחה. ממילא, היה על בית הדין לקבל את הבקשה לצו ביניים, שמטרתה שמירת המצב הקיים ומניעת הפיכת הערר למיותר, כפי שיקרה אם המבקש יורחק מהארץ טרם ההכרעה בערר.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי לדחותה ללא צורך בתשובה בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (תקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). הכלל החולש על ההכרעה נשנה בפסיקה פעמים רבות: "על החלטה בבקשה לצו ביניים חולשים, כידוע, שני שיקולים: מאזן הנוחות וסיכויי העתירה. בין השיקולים הללו מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר הבכורה ניתנת לשיקול של מאזן הנוחות" (בר"מ 7480/15 אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (18.11.15)). במקרה דנן, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, שהרי ההשקעה הכספית שנדרשה לצורך הגעתו לישראל כבר הוצאה לפני זמן רב, ואילו הנזק היחיד שייגרם לו אם יעזוב כעת את ישראל ולאחר מכן יוכרע (אם בכלל) הערר לטובתו הוא עלות כרטיס הטיסה לסין ובחזרה. בה בעת, השיקול של סיכויי הערר אף הוא אינו נוטה לטובת המבקש, שהרי המשיב אינו מתכחש לאינטרס ההסתמכות של המבקש ואינו מונע ממנו לעבוד בישראל למטרה אשר לשמה הותרה כניסתו כשף מומחה. לא למותר להוסיף בהקשר זה כי על אף שהמבקש פוטר ממקום עבודתו המוסדר (מסעדת "מאי וואי") במרץ 2014 (לטענת המעסיק – בשל כך שהמבקש נטש את העבודה), בקשתו להסדרת המעמד בענף הבנין הוגשה רק בחודש דצמבר 2014, היינו לאחר שהייה שלא כדין בישראל משך כשמונה חודשים. תביעת המבקש לבית הדין לעבודה נגד המעסיק הוגשה רק בחלוף שבעה חודשים נוספים (ביולי 2015). זאת ועוד, מאחר שהמשיב העניק למבקש הזדמנויות להסדיר את מעמדו כשף מומחה אצל מעסיק אחר, טענת המבקש כי לא הצליח למצוא מעסיק אחר בשל אי-הסדרת המעמד, נראית תמוהה ואומרת דרשני. נתונים אלה מעיבים על התנהלות המבקש ועל מסוגלותו לעבוד בענף אשר לשמו נכנס לישראל, ומחלישים את סיכויי בקשתו לאפשר לו לעבוד בענף שונה. כך במיוחד שעה שמדיניות המשיב חותרת למנוע מגורמי תיווך בלתי מורשים להזמין מומחים זרים במטרה לעקוף את הסדרי הגיוס המפוקחים בתחום הבנין, הנעשים אך ורק במסגרת הסכמים בילטראליים מול מדינות המוצא.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ד אדר א' תשע"ו, 23 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.