רע"מ 41278-01-16 GEBRMEDHIN נ' משרד הפנים/מינהל האוכלוסין

1.לפניי בקשה למתן צו ביניים במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, נתין אריתריאה, על החלטת בית-הדין לעררים בערר 5207-15 מיום 3.1.2016 (כבוד הדיינת באפי תם) (להלן – "ההחלטה"). בהחלטה נדחתה בקשת המבקש למתן צו ארעי אשר ישהה את התייצבותו במתקן השהייה חולות בהתאם להוראה שניתנה לו מכוח סעיף 32ד' לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק").

עיקרי העובדות

2.המבקש נכנס לישראל ביום 2.4.2010 והחל מיום 18.4.2010 החזיק ברישיון שהייה זמני מכוח ס' 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, רישיון אשר הוארך מעת לעת.

3.ביום 31.8.2015 התייצב המבקש אצל המשיב ונמסר לידיו "זימון לשימוע והודעה בדבר כוונה ליתן הוראת שהייה" אשר נקבע ליום 24.11.2015. המבקש חתם על הזימון בו צוין כי "הזימון הוסבר לנתין בשפה המובנת לו" (נספח "3" לתגובת המשיב). יוער כי לגישת המבקש, חרף האמור בזימון לא ניתן לו הסבר בשפתו על תוכנו של הזימון שנמסר לו.

4.המבקש התייצב לשימוע ביום 24.11.2015 ומסר לידי המשיב מכתב מאת בא-כוחו, בו ביקש בא-כוחו כי השימוע יידחה. זאת כדי שהמבקש יוכל להשלים מסמכים רפואיים הדרושים לו לשם הצגת תמונה על מצבו. בסיומו של השימוע החליט הממונה על הוצאת הוראת שהייה בעניינו של המבקש, ונקבע כי המבקש יתייצב במתקן השהייה חולות ביום 28.12.2015 (נספח "5" לתגובת המשיב).

5.ביום 30.12.2015, יומיים לאחר המועד שנקבע להתייצבותו, הגיש המבקש ערר לבית-הדין לעררים, וביום 3.1.2016 ניתנה החלטת בית-הדין לעררים, אשר דחתה את בקשת המבקש למתן צו ארעי. המבקש הגיש על החלטה בקשה לעיון מחדש, אשר נדחתה ביום 6.1.2016, כפי שיפורט להלן.

החלטת בית-הדין לעררים נושא הבקשה דנן

6.כאמור, דחה בית-הדין לעררים את הבקשה למתן צו ארעי. בית-הדין קבע כי סיכויי הערר אינם גבוהים שכן על פני הדברים, הוראת השהייה הוצאה כדין. זאת משום שהמבקש עומד בקריטריונים שקבע המשיב לצורך זימון מסתננים למתקן השהייה בחולות, ומאחר שהוא אינו נמנה על האוכלוסיות שנמנו בחוק שלגביהן לא ניתן להוציא הוראת שהייה.

7.בית-הדין לעררים קבע עוד כי המבקש לא העלה כל טענה המצדיקה הימנעות מהנפקת הוראת שהייה בעניינו, למעט הטענה כי לא הספיק "לארגן" מסמכים רפואיים. עוד נקבע כי קיום שימוע שלא בנוכחות עורך-דין, איננו פגם המצדיק כשלעצמו ביטול הוראת השהייה.

באשר למצבו הרפואי של המבקש, קבע בית-הדין לעררים כי המבקש לא הציג כל תיעוד ביחס לטענותיו, וזאת חרף העובדה שממועד השימוע ועד מועד מתן פסק הדין חלף פרק זמן של למעלה מחודש ימים. המבקש לא הוכיח כי מצבו הרפואי הוא כזה אשר יש בו כדי להחריגו מתחולת החוק.