רע"מ 40799-12-15 טקלה נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול,היחידה המשפטית,משרד הפנים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיינת באפי תם) מיום 14.12.2015 בערר (ת"א) 4944-15 שדחה את בקשת המבקש, אזרח אריתריאה אשר נכנס לישראל בשנת 2011, למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה שניתנה לו מכוח סעיף 32ד לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק למניעת הסתננות"), המורה על התייצבותו של המבקש במתקן חולות עד ליום 21.12.2015.

בית הדין לעררים דחה את הבקשה למתן צו ארעי וזאת עקב סיכויי הערר הלא גבוהים וקבע כי על פניו הוראת השהייה הוצאה כדין שכן המבקש עומד בהוראות החוק למניעת הסתננות ובקריטריונים שנקבעו בעניין זה על-ידי משרד הפנים, ואיננו נמנה על האוכלוסיות המוזכרות בחוק אשר יכול ויחריגו עניינו ויצדיקו הימנעות מהוצאת הוראת שהייה. עוד קבע בית הדין לעררים כי טענותיו של המבקש הן "טענות כלליות המשותפות למרבית המסתננים מבקשי המקלט בישראל ולמעשה כבר נבחנו ונדחו ע"י בית המשפט העליון בבג"צ 8665/14 דסטה נ' הכנסת, 11.8.15, נבו" (סעיף 3 להחלטה).

באשר לטענתו של המבקש לפיה הוא מתגורר בפרדס חנה, קבע הית הדין כי אין בכך כדי להצדיק הימנעות מהנפקת הוראת שהייה, שכן אין בבחירת מקום מגורים כדי להצדיק חריגה מהוראות החוק.

באשר לטענותיו הרפואיות של המבקש קבע בית הדין לעררים כי לא הובאו לטענות אלה אסמכתאות מספקות, והתייחס אף לחוות דעתו של ד"ר שיפר, וקבע כי היא הוצאה לאחר מועד השימוע שנערך למבקש וכי היא איננה עולה בקנה אחד עם גרסת המבקש בשימוע ואין בכך כדי לעמוד בנטל להוכיח כי יש להימנע מלהנפיק הוראת שהייה בעניינו בהתאם לסעיף 32ד(ב)(5) לחוק למניעת הסתננות. בהקשר זה, קבע בית הדין לעררים כי המבקש יוכל, עם התייצבותו במתקן חולות, להעלות את מלוא טענותיו הרפואיות בפני הרופא המצוי שם, כאשר לרופא הסמכות לשחררו מסיבות רפואיות, ככל ועולה צורך בכך.

בית הדין לעררים קבע גם כי לא הוכח שהשהייה במתקן חולות תגרום למבקש נזק חמור שאינו בר תיקון, ושאי מתן הצו יסכל את בירור הערר (סעיף 5 להחלטה), וכי בנסיבות אלה, נוטה מאזן הנוחות דווקא לטובת המשיב.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי החלטת בית הדין לעררים הייתה שגויה משקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי בית הדין התעלם ממצבו הנפשי הקשה של המבקש (המגובה בחוות דעת רפואית אשר לא עמדה בפני המשיב בעת עריכת השימוע).

עוד טוען המבקש כי לאור חוות הדעת, הרי שהוא נמנה עם האוכלוסיות הקבועות בסעיף 32ד(ב)(5) לחוק למניעת הסתננות ועל כן לא ניתן היה להוציא למבקש הוראת שהייה. בהקשר זה, טוען המערער כי חוות הדעת מהווה תיעוד רפואי מספק, ומהווה תשתית ראייתית לכאורית לפיה המערער סובל מבעיה רפואית נפשית שיש בה כדי למנוע את התייצבותו במתקן.

עוד טוען המבקש כי בית הדין לעררים פירש לא נכון את בג"ץ דסטה, וכי שגה כשקבע כי אין בבחירת מקום מגורים כדי להצדיק חריגה מהוראות החוק, וכי לאור תכליתו של החוק (מניעת השתקעות במרכזי הערים) מדובר בשיקול רלבנטי.

בנוסף, טוען המבקש כי הוא זקוק לטיפול רפואי פסיכותרפויטי אשר לא ניתן במתקן חולות, הוא איננו מסוגל לשהות במקום סגור ועל כן ייגרם לו נזק שאינו בר תיקון. עוד טוען המבקש, כי העדר היכולת לתעסוקה תגרום להידרדרות במצבו הנפשי ולהחמרת התופעות מהן הוא סובל, בין היתר ברצונו לאכול (שיכול אף להוביל לתת תזונה וסכנת חיים).

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור החלטתי לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

כפי שקבעתי בהחלטות דומות שניתנו על-ידי (ראו, למשל, רע"ם 54239-08-15 גברימיכאל נ' משרד הפנים (10.9.2015); רע"ם 21647-09-15 טספסלסי נ' מדינת ישראל (16.9.2015); רע"ם 21616-09-15 מרשי נ' מדינת ישראל (16.9.2015); רע"ם 12129-10-15 נוגוסי נ' מדינת ישראל (11.10.2015)) כל שקבע בית הדין לעררים בשלב זה, הינו שאין מקום למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במועד שנקבע לו, שעל המבקש להתייצב במתקן חולות ולהגיש הודעה על כך בתוך 7 ימים לאחר מכן, ושלאחר קבלת תשובה ותגובה לבקשה לצו ביניים (שיוגשו בתוך 21 יום) תנתן החלטת בית הדין לעררים בבקשה לצו ביניים.

כפי שציין בית הדין לעררים בהחלטתו, המבקש לא הצביע על נזקים מיוחדים וחמורים שאינם ברי תיקון שייגרמו לו בשל הכניסה למתקן חולות וטענותיו בעניין זה נושאות בעיקרן אופי כללי וכוללני, וחלות, במידה שווה, על כלל העותרים מסוג זה, ואין מקום, גם לאור פסק הדין בעניין דסטה (בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת (11.8.2015) (להלן – "בג"ץ דסטה")), להתערבות בהחלטת בית הדין לעררים, בסבירותה ובשיקול דעתו, החלטה שניתנה כאמור בבקשה לצו ארעי בלבד.