רע"מ 25399-09-15

1.בפני בקשת רשות לערער, לפי סעיף 13 לא (ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952 ("החוק") על החלטות ביה"ד לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (כב' הדיין מ. זילברשמיד) – בהן נדחו בקשות המבקשים שבפני לצו עראי המעכב השמתם במתקן חולות – בגדרם של הליכי עררים שהוגשו על ידם נגד הוראות השהייה במתקן חולות שהוצאו בעניינם.

מתגובת המשיבה נמצאתי למד כי הוראת השהייה בעניינו של המבקש 1 (יימנה ולדה) בוטלה לעת הזו על ידי המשיבה – ועל כן מתייתר הצורך בהמשך בירור בקשה זו בעניינו של המשיב 1.

(ובהערת אגב, כריכת שני המבקשים בבקשת רשות אחת ביחס לשתי החלטות נפרדות בשני הליכים נפרדים של בית הדין – לא הייתה ראויה מלכתחילה).

נותרה אפוא בפני בקשת רשות הערעור של המשיב 2 (נוגוסה אברהה).

המשך החלטה זו להלן יעסוק אפוא בבקשת המשיב 2.

2.לאחר עיון בבקשה על נספחיה, בתגובת המשיבה ובהליכי בית הדין – לא מצאתי מקום למתן הרשות לערער.

המבקש – בהליכי הערר – אינו חולק כי הוראת השהייה עולה בקנה אחד עם הוראות

החוק ככתבן ועם הקריטריונים שנקבעו על ידי המשיבה ליישום אותן ההוראות.

המבקש טען בבית הדין לבעיה רפואית פרטנית (נטייה לסחרחורות) בעטיה היה מקום לטענתו למתן הצו הארעי.

ברם, על פני כתבי הטענות הדברים אינם נסמכים על תיעוד רפואי – ומכל מקום, הרשויות במתקן חולות ערוכות למתן הטיפול הרפואי המתאים.

טענה פרטנית נוספת של המבקש הינה כי הוא החל לא מכבר בהליכים לנסות ולקבל מעמד בקנדה. ברם, טענה זו אינה מהווה עילה מבוררת להמנעות ממתן הוראת שהייה.

בנוסף, השהייה במתקן חולות אין בה כדי לעכב המשך אותו ההליך.

3.מרבית הטענות שבבקשת רשות הערעור נסבות על הפרשנות הראויה, אליבא דב"כ המבקש, לפסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 11.8.15 בבג"ץ 8665/14.

לטענתו, אושרה בו אמנם חוקתיותם של הוראות החוק הרלבנטיות – אולם הוחמרו בו אמות המידה הנדרשות לבחינה מוקדמת ואינדיבידואלית של כל מקרה לגופו.

לאור זאת, כך הטענה, לא נבחן עניינו של המבקש על ידי הרשות כנדרש בטרם הוצאה הוראת השהייה.