בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיין א' אזר) (להלן: בית הדין), מיום 20.11.2016, בגדרה דחה בית הדין את בקשת המבקשת 1 (להלן: המבקשת) לעכב את ההוראה בדבר יציאתה מתחומי מדינת ישראל.
עניינה של הבקשה הליך שמנהלים המבקשים בבית הדין והוא נוגע להחלטה להפסיק את ההליך המדורג בעניינה של המבקשת למתן מעמד מכוח חיים משותפים עם המבקש 2 (להלן: המבקש), בשל מאסרו של האחרון לפרק זמן של 4 שנים. על אותה החלטה הגישו המבקשים ערר (ערר 4025-15). בגדרו של אותו ערר דחה בית הדין את בקשת המבקשים לצו ביניים שימנע את הרחקתה של המבקשת מתחומי מדינת ישראל (החלטה מיום 8.11.2015). הליך ערעורי שנקטו המבקשים כלפי אותה החלטה נמחק (ר' החלטת כב' השופט י' מרזל מיום 11.1.2016 בעמ"נ 25457-12-15).
בהמשך נדחה עררם של המבקשים בשל חוסר ניקיון כפיים. המבקשים הגישו ערעור מנהלי ובו תקפו את ההחלטה שניתנה בערר (עמ"נ 8117-04-16). בהמשך להצעת בית המשפט ולהסכמת הצדדים בוטל פסק דינו של בית הדין והדיון בערר הוחזר לבית הדין על מנת שידון בו לגופו של עניין וייתן את פסק דינו מחדש (פסק דין מיום 14.9.2016). במסגרת פסק הדין ניתנה למבקשת שהות להתארגנות לפרק זמן של חודשיים, עד ליום 15.11.2016, תוך שנקבע כי אין באמור כדי להביע עמדה באשר לאפשרות לפנות לבית הדין בבקשה לעיון מחדש בהחלטה לעניין הסעד הזמני, ככל שאכן קמו תנאים המאפשרים עיון מחדש.
ואכן, המבקשים פנו לבית הדין בבקשה לעיון מחדש, אך זה דחה את הבקשה. בהחלטה מושא הבקשה למתן רשות ערעור, סקר בית הדין את טענות המבקשים לעניין שינוי נסיבות קיצוני מאז נתן את החלטתו הדוחה את הבקשה הראשונה לצו ביניים. שינוי זה נובע משחרורו הקרב של המבקש ממאסר בחודש פברואר 2017. בית הדין ציין בהחלטתו כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, המבקשים בחרו להגיש את בקשתם "כמעט בדקה ה-90", על אף שעמדו לרשותם חודשיים תמימים וקשה להתרשם כי המבקשים מנסים בכל דרך "למשוך זמן", על מנת להאריך את שהותה של המבקשת בישראל עד לשחרורו של המבקש ממאסר.
מכל מקום בית הדין לא מצא נסיבות המצדיקות שינוי ההחלטה, ולדידו אין ללמוד מכך שהמבקש יוצא לחופשות על שינוי נקודת האיזון בכל הנוגע למאזן הנוחות, ואין לדעת האם אכן תיעתר בקשת המבקש לשחרור מוקדם. לפיכך הורה בית הדין למבקשת לעזוב את ישראל בתוך 14 יום.
המבקשים טוענים כי בית הדין שגה בכך שלא הורה על מתן צו ביניים ומנע את שהות המבקשת לצדו של המבקש באופן שמטיל עליו עונש כבד מזה שהוטל עליו. בית הדין, כך הטענה לא בחן את מאזן הנוחות, ולא נתן את דעתו לשיקולים המצדיקים את הישארות המבקשת עד לשחרור המבקש ממאסר. סיכויי הערעור לדעת המבקשים טובים ולא היה מקום למנוע מהמבקשים לקיים את הקשר ביניהם. המשיבים מתנגדים לבקשה וסבורים כי לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא.
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.