רע"מ 16627-07-16 זגטה נ' מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיינת באפי תם) מיום 4.7.2016 בערר (ת"א) 2209-16 בו נדחתה בקשת המבקש לצו ארעי במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה מכוח סעיף 32ד לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק למניעת הסתננות").

המבקש, אזרח אריתריאה, נכנס לישראל באפריל 2010.

ביום 21.4.2010 נערך למבקש שימוע, שלאחריו הוצאו לו צווי הרחקה ומשמורת (נספחים "א"-"ג" לתגובת המשיבה).

בהמשך, שוחרר המבקש ממשמורת וניתן לו רישיון שהייה על פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, אשר חודש מעת לעת עד ליום 30.8.2015 (נספח "ד" לתגובת המשיבה).

למבקש נמסרו מספר זימונים לשימועים טרם הוצאת הוראת שהייה. לאחר מספר דחיות, נערך לו בסופו של דבר שימוע ביום 22.6.2015 שבסופו הוצאה למבקש הוראת שהייה למתקן חולות (נספחים "ה"-"ט" לתגובת המשיבה).

המבקש הגיש ערר על הוראת השהייה שהוצאה לו, וביום 4.7.2016 נדחתה בקשתו לצו ארעי במסגרת הערר, כאמור, ונקבע כי הוא יתייצב במתקן חולות במועד שנקבע לו.

החלטת בית הדין לעררים

בית הדין דחה את הבקשה למתן צו ארעי מאחר ונראה שהוראת השהייה הוצאה כדין, המבקש עומד בקריטריונים שקבע המשיב לצורך זימון מסתננים למתקן חולות ואינו נמנה עם האוכלוסיות המוזכרות בחוק למניעת הסתננות שלא ניתן להוציא להן הוראות שהייה.

עוד קבע בית הדין כי הערר נסמך על טענות כלליות המשותפות למרבית המסתננים מבקשי המקלט בישראל ואין בהן כדי להצדיק העדפת האינטרס של המבקש על פני האינטרסים הציבוריים, כפי שהוכרו על-ידי בית המשפט העליון בעניין דסטה (בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת (פורסם בנבו, 11.8.2015) (להלן – "עניין דסטה")).

באשר לטענותיו הרפואיות של המבקש (בעיות נשימה וסוכר גבוה), ציין בית הדין כי טענה זו לא נתמכה בתיעוד מספק אשר ימלא אחר הדרישה הקבועה בסעיף 32ד(ב)(5) לחוק למניעת הסתננות. בית הדין ציין כי מן המסמך היחיד שצורף לא הוכחה מניעה להמשך מעקב וטיפול במרכז השהייה הערוך לכך.

בית הדין ציין ביחס לטענה בדבר אכלוס יתר של מתקן חולות כי היא צפויה להיות מוכרעת בימים אלו על-ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 4620/12 ואין בה כדי למנוע התייצבות המבקש במתקן חולות.

באשר לטענה בדבר פגם בשימוע מאחר ולא נערך בנוכחות עורך דינו של המבקש, קבע בית הדין כי על פני הדברים טיעון זה כשלעצמו אינו מקים עילה למתן צו ארעי במעמד צד אחד שכן לא נפל פגם בפעולתה של הרשות המינהלית המביא לביטול החלטתה. בית הדין ציין כי מפרוטוקול השימוע עולה כי המבקש וויתר על זכותו לייצוג וממילא לא העלה טעמים אשר לכאורה נמנע מלהעלותם בשימוע רק בשל העדר ייצוג ובגינם יש לעכב לכאורה את ביצועה של הוראת השהייה.

בית הדין לעררים קבע כי המבקש לא הצביע על נזק חמור שאינו בר תיקון, וקבע כי אין מקום להורות על מתן צו ארעי (תקנה 13 לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית הדין לעררים), התשע"ד-1984 (להלן – "התקנות")).

בית הדין לעררים קבע כי המבקש יתייצב במתקן חולות במועד שנקבע לו ויגיש בתוך 7 ימים הודעה על התייצבותו. עוד נקבע כי עם התייצבותו יהיה המבקש רשאי להעלות את מלוא טענותיו הרפואיות לפני רופא המתקן, אשר רשאי להורות על טיפול בתנאים מיוחדים ואף על שחרור מהמתקן מסיבות רפואיות, בהתאם לסעיף 32ה(ג) לחוק למניעת הסתננות.