רע"מ 12374-10-15 טיספאניס נ' מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיין דותן ברגמן) מיום 6/10/2015 בערר (ת"א) 3729-15 שדחה את בקשת המבקש למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה שניתנה לו מכוח סעיף 32 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק למניעת הסתננות"), המורה על התייצבותו של המבקש במתקן חולות ביום 7/10/2015 (להלן – "ההחלטה").

בית הדין לעררים דחה את הבקשה למתן צו ארעי בלא לבקש את תגובת המדינה וזאת עקב סיכויי הערר הלא גבוהים, מאחר שהמבקש עומד בקריטריונים שנקבעו בעניין זה על-ידי משרד הפנים וכי "עיקר טענותיו הינן כלליות, באופן המשותף למרבית המסתננים להם מנפיק המשיב הוראות שהייה, ושאינו מצדיק ככלל מתן צו ארעי" (סעיף 3 להחלטה).

בית הדין לעררים דחה את הטענה לפיה התייצבות המבקש תסב לו נזקים רפואיים, שכן טענותיו הרפואיות לא נתמכו במסמכים כדבעי, וכי הן אינן עולות "ולו לכאורה" לכדי טענות אשר שיכול ויחריגו את המבקש מתחולת החוק למניעת הסתננות.

בית הדין לעררים קבע גם כי לא הוכח שהשהייה במתקן חולות תגרום למבקש נזק חמור שאינו בר תיקון, ושאי מתן הצו יסכל את בירור הערר (סעיף 4 להחלטה).

המבקש טוען בבקשת רשות הערעור כי הוא סובל ממחלות קשות ושונות, רפואיות ונפשיות, וכי ועל כן השמתו בחולות תגרום נזק חמור לבריאותו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור החלטתי לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

כפי שקבעתי בהחלטות דומות שניתנו על-ידי (ראו, למשל, רע"ם 54239-08-15 גברימיכאל נ' משרד הפנים (10/9/2015); רע"ם 21647-09-15 טספסלסי נ' מדינת ישראל (16/9/2015); רע"ם 21616-09-15 מרשי נ' מדינת ישראל (16/9/2015); רע"ם 25397-09-15 אמאן ואח' נ' מדינת ישראל (17/9/2015) וכן רע"ם 9080-10-15 גברהיווט נ' מדינת ישראל (11/10/2015); רע"ם 12554-10-15 תיקלאבו נ' רשות האוכלוסין (11/10/2015)) כל שקבע בית הדין לעררים בשלב זה, הינו שאין מקום למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במועד שנקבע לו, שעל המבקש להתייצב במתקן חולות ושלאחר קבלת תשובה ותגובה לבקשה לצו ביניים, שתינתן תוך 21 יום ממועד התייצבות המבקש במתקן חולות, תנתן החלטת בית הדין לעררים בבקשה לצו ביניים.

כפי שציין בית הדין לעררים בהחלטתו, המבקש לא הצביע על נזקים מיוחדים וחמורים שייגמרו לו בשל הכניסה למתקן חולות וטענותיו בעניין זה נושאות בעיקרן אופי כללי וכוללני, וחלות, במידה שווה, על כלל העותרים מסוג זה, ואין מקום, גם לאור פסק הדין בעניין דסטה (בג"ץ 8665/15 דסטה נ' הכנסת (11.8.2015)), להתערבות ובשיקול דעתו של בית הדין לעררים ובסבירות החלטתו, החלטה שניתנה כאמור בבקשה לצו ארעי בלבד.

זאת, כאשר לא מדובר גם במצב בלתי הפיך, וזאת גם אם תתקבל הבקשה לצו ביניים ו/או הערר (ראו: בר"ם 5893/15 Kesta נ' מדינת ישראל (1/9/2015)), כשלכאורה על העותר היה להתייצב זה מכבר במתקן השהייה בחולות ואם לא עשה כן – הרי שמדובר בעשיית דין עצמי פסול, שדי בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית הבקשה.

כך גם, לא מצאתי כל פגם בהחלטת בית הדין לעררים באשר למצבו הרפואי של המבקש, לפיה טענותיו לא נתמכו במסמכים רפואיים כדבעי, שכן במידת הצורך, כפי שקבע בית הדין לעררים בהחלטתו (סעיף 6), יוכל המבקש להעלות טענותיו בפני הרופא המצוי במתקן חולות, כאשר על פי החוק למניעת הסתננות, לרופא הסמכות לשחרר את המבקש מהמתקן מטעמים רפואיים, ככל וישנו צורך בכך.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.