רע"ב 5709/16 פלוני נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים א' סטולר; ל' ברודי; ש' בורנשטין) בעת"א 59307-06-16 מיום 3.7.2016.

רקע

1. המבקש הוא קטין, כיום כבן 17, שהורשע בעבירות שוד ואלימות ונגזרו עליו 17 חודשי מאסר בפועל (ת"פ 53682-05-14). תחילת מאסרו של המבקש התאפיינה בבעיות התנהגות אך בהמשך חל שינוי לטובה ובמסגרת המאסר הוא השתלב בהליכים טיפוליים, בעבודה ובלימודים. נוכח עמדתם החיובית של גורמי הטיפול והרשות לשיקום האסיר, החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרור מוקדם של המבקש לאחר שסיים לרצות שני שלישים מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו (החלטה מיום 22.6.2016; וש"ר 28095-03-15).

           המדינה סברה כי החלטתה של ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות קיצוני ועתרה כנגדה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט קיבל את העתירה בקובעו כי החלטתה של ועדת השחרורים "חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותנו". בפסק הדין הודגשה חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, עברו הפלילי, והתנהגותו השלילית בכלא בתחילת תקופת המאסר. נקבע כי לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל להוכיח כי מסוכנותו פגה, וגם השינוי שחל בהתנהגותו בעת האחרונה איננו מצדיק את שחרורו המוקדם. עוד צויין כי "אף תוכנית השיקום שהונחה בפנינו אינה מתאימה לצרכיו של המשיב ונתוניו ולא שוכנענו כי יש בה כדי לאיין את מסוכנותו".

2. המבקש, אשר מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית, מבקש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה לרשות ערעור נטען, בין היתר, כי המקרה דנא מעורר שתי שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור: האחת, שאלת מעמדם של שיקולי שיקום במסגרת הפעלת שיקול הדעת לגבי שחרור מוקדם של קטין; השניה, שאלת מתחם ההתערבות של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטתה של ועדת שחרורים בעניינם של קטינים. לשיטתו של המבקש, שגה בית משפט קמא כאשר התערב בהחלטתה של ועדת השחרורים בניגוד לעמדת הגורמים הטיפוליים, מבלי לתת משקל הולם לכך שהמבקש הוא קטין ולשינוי החיובי שחל בהתנהגותו. עוד נטען, כי לנער השוהה מאחורי סורג ובריח בכלא, אין בהכרח תמריץ להיכנס למסלול שיקומי ארוך וקשה, תחת פיקוח צמוד, "תמורת" הפחתה של מספר חודשי מאסר.

           המשיבה התנגדה למתן רשות ערעור וטענה כי יש לדחותה הן על הסף והן לגופה. לשיטתה של המשיבה, סוגיית שיקולי השיקום של קטינים לצורך שחרור מוקדם איננה מתעוררת במקרה הנוכחי, משום שמסוכנותו של המבקש מכריעה את הכף ואינה מאפשרת שחרור מוקדם. עוד הפנתה המשיבה להחלטתו של השופט נ' סולברג ברע"ב 4612/16 ‏פלוני נ' ועדת השחרורים (25.7.2016) (להלן: עניין פלוני), ולפיה אין מקום להבחנה קטגורית בין קטינים לבין בגירים לעניין שחרור מוקדם. המשיבה גם אינה סבורה כי שאלת היקף ההתערבות בהחלטת ועדת שחרורים היא שאלה הראויה לדיון, שכן שיקול הדעת של בית המשפט לעניינים מינהליים נתון לו במלואו גם כאשר בקטינים עסקינן. בהתייחס לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, נטען כי חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, לצד עברו הפלילי וההתנהגותי בכלא, שוללים שחרור מוקדם, וגילו הצעיר של המבקש אינו מחפה על נתונים אלה.

           על כך השיבה הסנגוריה כי המשיבה שוגה בהבחנה המלאכותית שהיא עורכת בין "שיקום" לבין "מסוכנות", שכן מדובר ב"שני צדדים של אותו מטבע", והמשקל הגבוה שיש להעניק לשיקולי השיקום בעניינו של המבקש (ובעניינם של קטינים בכלל) מפחית את משקלו הנורמטיבי של החשש מפני מסוכנות עתידית. לשיטתה של הסנגוריה אין מקום ללמוד לענייננו מההחלטה בעניין פלוני, שבה נדון מקרה של אסיר שהורשע בביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי ולא השתלב בהליכי טיפול.

דיון והכרעה

3. נוכח אמות המידה המצומצמות למתן רשות ערעור על פסק דין בעתירה על החלטתה של ועדת שחרורים, החלטתי לדחות את הבקשה. לא שוכנעתי כי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון מעוררות שאלה עקרונית המצדיקה ליתן למבקש רשות ערעור (רע"ב 3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה(30.6.2016); רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל (31.5.2016); רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, בפסקה 7 (22.5.2016)). בהמשך, אעמוד על הנסיבות של המבקש, מהם עולה לטעמי כי המקרה הפרטני דכאן אינו הפלטפורמה המתאימה "להעמיס" עליה את התובנות שצברה הסניגוריה הציבורית בכל הקשור לענישה ושיקום קטינים. זאת, על אף שבמישור העקרוני חלקים מתוך הבקשה לרשות ערעור אכן מבטאים עקרונות ראויים לטעמי, כפי שיפורט להלן.