רע"ב 2594/16 אלברק סאמר נ' שרות בתי הסוהר ואח'

1. המבקש הוא אסיר בטחוני, הנושא מאסר בן שבע שנים וחמישה חודשים בגין הרשעתו בעבירות של קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, אימונים צבאיים מחוץ לאזור והתאגדות בלתי מותרת. מאסרו החל באמצע שנת 2010, ומאפריל 2014 הוא מצוי בתנאי הפרדה, על רקע היותו פעיל בג'יהאד העולמי ובאלקעידה, וידיעות בדבר נסיונו להפיץ את משנתו בין כותלי הכלא ולגייס פעילי טרור נוספים. בקשת רשות הערעור דנן מופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קיבל את בקשת המדינה להאריך את תקופת שהייתו בתנאי הפרדת יחיד בששה חודשים (עת"א 3707-02-1 דנן מופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קיבל את בקשת המדינה להאריך את תקופת שהייתו בתנאי הפרדת יחיד בש6, כב' הנשיא ד"ר א' אברהם). בית המשפט ביסס את החלטתו על עיון בחומר מודיעיני שהונח לפניו – ואשר פראפרזות ממנו ניתנו לסניגורית – וקבע כי מהאמור בו עולה שהמסוכנות הנשקפת מהמבקש מצדיקה את המשך החזקתו בתנאי הפרדת יחיד, על אף הפגיעה הקשה הכרוכה בכך. בקשתה של הסניגורית לעיין בפרוטוקולי הדיונים והחלטת "ועדת ההפרדות" שדנה בעניינו של המבקש נדחתה, מן הטעם שמדובר במסמך פנימי של גורמי מקצוע, ושהחומר המקצועי המשמש בסיס לדיוני הוועדה מועבר ממילא לעיון המבקש. כן נדחתה בקשה לקבל את המועד המדויק שבו הושגו הידיעות המודיעיניות, זאת להבדיל מטווח של מספר חודשים שבו הושגו הידיעות, שנמסר לידי הסנגורית.

טרונייתה המרכזית של הסניגורית בבקשה שלפני היא כי נפגעה זכות המבקש לעיין במסמכי ועדת ההפרדות של השב"ס, וכי החלטת בית המשפט המחוזי בקשר לעיון ניתנה מבלי שהוא עיין במסמכים בעצמו. לשיטתה, היה עליו לעיין בפרוטוקולי והחלטת ועדת ההפרדות בטרם החליט למנוע את העיון בהם, בהתאם לכללי החסיונות הרלוונטיים. עוד נטען כי בית המשפט לא בחן ולא נימק את הצורך בחסיון דיוני ועדת ההפרדות ומועדי הידיעות המודיעיניות. לבסוף מלינה הסנגורית על החלטת ערכאה קמא לגופה. מנגד סומכים המשיבים את ידיהם על ההחלטה.

2. כפי שעולה מן החוק ומן הפסיקה, הגורם שבסמכותו להורות על החזקת אסיר בהפרדת יחיד מעבר לשישה חודשים הוא בית המשפט המחוזי (ראו סעיף 19ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971; רע"ב 4393/11 יוסי מוסלי נ' מדינת ישראל (‏8.11.2011)). החלטתו של בית המשפט אינה בגדר ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית – של ועדת הפרדות או גורם אחר – אלא בית המשפט הוא המחליט לראשונה, על בסיס החומר המוגש לעיונו. בנידון דידן בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על החומרים שקיבל לעיונו – חומרי מודיעין, תצהיר רכז ועדת ההפרדות בדבר הצורך בהמשך החזקת המבקש בהפרדה, כתב האישום וגזר הדין של המבקש, עמדת המבקש עצמו, חוות דעת רפואית וחוות דעת סוציאלית. דיוני ועדת ההפרדות והחלטותיה לא עמדו לנגד עיניו, והוא לא ביסס עליהם את החלטתו. אף אין מקור בדין הקובע כי עליו להתבסס על דיונים של גופים פנימיים שונים. אם כן, העובדה שבית המשפט לא עיין בהם אינה מצדיקה, כשלעצמה, את קבלת הבקשה.

          גם הטענה כי היה על בית המשפט לתת למבקש לעיין בדיוני הוועדה – ללא קשר לשאלת התבססותו עליהם – דינה להידחות. כפי שצוין, המבקש אינו מעוניין בחומר מודיעיני, חוות דעת של גורמי מקצוע וכדומה, אלא בדיונים של גורמים בשירות בתי הסוהר שדנו בשאלה האם להמליץ על הגשת בקשה להארכת החזקתו בהפרדת יחיד. החלטת הועדה אינה החלטה מינהלית בדבר הפרדתו של האסיר – סמכות זו נתונה, כאמור, לבית המשפט – וחומר הגלם שבבסיס הדיונים ממילא הועבר לידיו – במלואו או בצורת פראפרזה. יוצא כי דיוני הוועדה הם בגדר תרשומות פנימיות בלבד. אכן, יש צדק בטענת הסנגורית כי ראוי שתהיה מדיניות אחידה בדבר גילוי דיוני ועדת ההפרדות והחלטותיה. ככל שבחלק מן המחוזות הדיונים מועברים לעיון האסירים, ראוי יהיה שלא לשלול את זכות העיון מאסירים במחוז אחר כעניין עקרוני. עם זאת, בהיבט העיוני, כאמור, אין חובה לגלות דיונים פנימיים אלה. יוער כי על פני הדברים, וכפי שעולה מדוגמאות שצרפה הסניגורית לבקשה, אין בהם מידע חדש או מידע שעליו יכול אסיר להתבסס ושאינו נמסר לו בכל מקרה כחלק מבקשת ההחזקה בהפרדה. משכך, אף לא נדרש בית המשפט המחוזי לעיין בדיונים לגופם, שכן אין המדובר על חסיון שהוצא מפאת תכנם. טיבם הוא הנתון החשוב.

          לא מצאתי ממש אף ביתר טענות הסנגורית. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה לפיה חשיפת מועדי קבלת הידיעות המודיעיניות עלול להוביל לחשיפת מידע חסוי, ולצד זאת קבע כי לא ניתן טעם טוב לדרישה לדעת את המועד המדויק שבו התקבלו הידיעות. אף בבקשה שלפני לא הוסבר מדוע אין די בטווח החודשים שבהם התקבלו הידיעות השונות. עולה כי זכויותיו הדיוניות של המבקש לא קופחו. בית המשפט המחוזי אף התייחס לפגיעה הקשה הטמונה בהפרדת יחיד, אך קבע כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב, העולה המידע המודיעיני בעניינו, גוברת על יתר השיקולים עליהם הצביע המבקש בבקשתו. עולה כי הבקשה אינה מעלה שאלה  כללית של ממש המצדיקה רשות ערעור, וזאת אף לפי הגישה המרחיבה מזו שנקבעה ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) (וכן ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 3 (11.3.2009)).         

3. הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏י"ג בסיון התשע"ו (‏19.6.2016).