רע"א 8692/14 אברהם יצחקוב נ' אבנר גילקרוב ואח'

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברגר) בהפ"ב 7300/08 ובהפ"ב 8172/09, מיום 5.11.2014, במסגרתו התקבלה בקשת המשיבים לביטול פסק בוררות ונדחתה בקשת המבקש לאישורו.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. ביום 8.7.2008 ניתן פסק הבוררות מושא בקשת רשות הערעור דנן. במסגרת פסק הבוררות נקבע כי המשיבים חבים למבקש סך של 700,000 דולר. כך, בעקבות פעולות עסקיות משותפות שביצעו הצדדים, צמח למבקש רווח בסך 2,500,000 דולר, מתוכו הפקיד בידי המשיבים סך של 1,150,000 דולר למשמורת, תוך שאלו התחייבו כי המבקש יוכל למשוך את כספו בכל עת, על-פי דרישתו. בפועל, כך נקבע בפסק הבוררות, חרף בקשות המבקש, לא העבירו לו המשיבים סך של 782,500 דולר. בפסק הבוררות נדחתה טענת המשיבים, לפיה אין הם חבים למבקש ולו "סנט אחד", בגין חוב מקביל של המבקש כלפיהם בסך 400,000 דולר, הנובע מהתחייבותו של המבקש לערוב לעסקה משותפת שנערכה בתיווכו, בין המשיבים ובין אחד, ארז אמינוב (להלן: אמינוב). לפני הבורר הציגו המשיבים מסמך ממנו נחזה כי גובי החוב מטעם המבקש הגיעו להסכמה עם נציגי המשיבים, לפיה תחת תשלום של 350,000 דולר יימחק חוב המשיבים כלפי המבקש. בפסק הבוררות נקבע כי אין כל הגיון כלכלי בהתחייבותו של המבקש לסכן את כספו בנסיבות שבהן אין לו כל שליטה על השותפות העסקית שבין המשיבים ובין אמינוב. כן נקבע כי מועד העלאת טענת חובו של המבקש כלפי המשיבים, בחודש יוני 2007, איננה מתיישבת עם המועד שבו התפרקה שותפות המשיבים עם אמינוב, עוד בחודש דצמבר 2006. עוד קבע הבורר כי אין כל תוקף להסכם האמור שנעשה בין הצדדים, משהוא נעדר את חתימתו של המבקש, וכי הוא נעשה במרמה ובזדון, ביד אחת עם נציגי הצדדים כנגד המבקש. משכך, ולאחר שקיבל המבקש סך של 50,000 דולר (מתוך הסכום של 350,000 דולר) והופחת סכום נוסף בסך 32,500 דולר (לפנים משורת הדין, לאור טענות המשיבים על נזקים שנגרמו להם מפעולות המבקש או מי מטעמו כפי שיפורט להלן), נקבע כי סך כל החוב של המשיבים למבקש הוא 700,000 דולר, כאמור.
2. בבית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי הסכם הבוררות שהוצג על-ידי המבקש הוא מזויף וכי מעולם לא חתמו עליו. לטענת המשיבים, במסמך עליו חתמו הצדדים הוסכם כי דיון הבוררות יעסוק אך בנזקים שנגרמו להם על-ידי המבקש, וממילא הסכם הבוררות אינו עומד בתנאים הבסיסיים של שטר בוררות תקין, בעיקר מן הטעם שאין הוא מגדיר את העניינים שנמסרו להכרעת הבורר [סעיף 24(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות)]. כן טענו המשיבים כי הצדדים הסכימו להתדיין לפני בורר שהוא רב מוסמך ועל-פי דין תורה, בעוד שבדיעבד התברר כי הבורר נהג במרמה וזיוף כלפיהם והוא איננו רב. משכך, לטענתם, פסק הבוררות ניתן על-ידי בורר שלא נתמנה כדין (סעיף 24(2) לחוק הבוררות). כאמור, לטענת המשיבים, לבורר ניתנה הסמכות לדון אך בשאלת הנזקים שגרם להם המבקש, ולא בסך הכספים שהם חבים לו לכאורה. לפיכך, טענו המשיבים כי הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מן הסמכויות שניתנו לו על-פי הסכם הבוררות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות). בנוסף, נטען כי הבוררות התקיימה מבלי שנשמעו ונחקרו עדים כראוי, מבלי שהוגשו מסמכים ומבלי שנערך פרוטוקול. לטענת המשיבים, מספר עדים, ובהם גם המבקש עצמו, נחקרו על-ידי הבורר בלא ידיעתם ובלא שעודכנו בדבר תוכן העדויות. משכך, לטענתם, לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיהם, ובפרט לחקור את העד אמינוב, הגם שלשיטתם אין הוא עד רלוונטי לסכסוך מושא הבוררות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות). כמו-כן, טענו המשיבים כי הגם שהבורר הוסמך לדון אך ורק על-פי דין תורה, למעשה לא עשה כן, והתיר את עדותו של אמינוב, שהוא עד פסול בהתאם למשפט העברי בגין מעשי גניבה וגזלה (סעיף 24(7) לחוק הבוררות). לבסוף נטען כי פסק הבוררות ניתן כחלק ממזימה עבריינית חמורה אשר כללה מעשי אלימות ואיומים, וכי ממילא ניתן פסק הבוררות במועד מאוחר מזה שלגביו התחייב הבורר (סעיפים 24(8) ו-(9) לחוק הבוררות).
3. ביום 4.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' שטרנברג-אליעז) את בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות בעקבות אי-התייצבותם של המשיבים לחקירה על תצהיריהם, אשר קעקעה את התשתית הראייתית שעמדה בבסיס כל אחת מעילות הביטול שנטענו [תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. ביום 30.4.2012 התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים כנגד פסק הדין האמור, והתיק דנן הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך חקירת המשיבים על תצהיריהם והכרעה בטענות גופן כנגד הליך הבוררות [רע"א 4316/10 גילקרוב נ' יצחקוב (30.4.2012)]. לאחר שהוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, נשמעו הצדדים לפניו ונדונו טענותיהם לגופן ובית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות.  
4. מתוך שלל טענות המשיבים דלעיל מצא לנכון בית המשפט המחוזי לקבל אך את טענותיהם המשיבים הנוגעות לסעיפים 24(3) ו-(4) לחוק הבוררות, ועל-כן אלה הן הטענות העומדות במוקד בקשת רשות הערעור דנן ובהן ארחיב להלן.
5. הסכם הבוררות בין הצדדים נחתם ביום 1.6.2008 וזו לשונו:

"הרינו מתחייבים בזאת מר דוד גילקרוב הי"ו מר אבנר גילקרוב הי"ו מר אברהם יצחקוב הי"ו שכל פסק שיצא תחת ידי הן לטוב הן לרע לכל אחד מן הצדדים הרי הוא מקבל על עצמו את מלוא הפסק בכל פרטיו וענייניו ככל הסכם בוררות המקובל. ברגע שאחד מן הצדדים חוזר בו לפני הפסק רשאי הדיין לפסוק בפני צד אחד את פסק הדין. החזר כספי לא יאוחר מ-15 יום מיום נתינת הפסק".

משלא הוגדרה בהסכם הבוררות סמכותו של הבורר, ומתוך ההנחה שאם לא נעשה כן, הרי שניתנה לו סמכות רחבה לדון במחלוקות שבין הצדדים, נפנה בית המשפט המחוזי לבחון מה היתה הסכמת הצדדים בנוגע לנושא הבוררות, עליו הסכימו הצדדים בעל-פה בישיבת הבוררות הראשונה. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים, לפיה במסגרת פעילותם העסקית המשותפת עם אמינוב, נטל מהם אמינוב יהלומים בשווי של 400,000 דולר ונעלם מבלי לשלם עבורם. בהתאם להתחייבות המבקש באשר לפעילותו העסקית של אמינוב, הודיעו לו המשיבים כי מתוך 750,000 הדולרים השייכים לו והמצויים ברשותם, יקוזז סך של 400,000 דולר, כשווי היהלומים שנטל אמינוב. על-כן, באותה העת עמדה יתרת הכספים שהיו ברשות המשיבים והשייכים למבקש על סך של 350,000 דולר. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים כי בעקבות נסיונו של המבקש להתנער מהתחייבותו בקשר עם פעילותו העסקית של אמינוב, נפגשו נציגי הצדדים במלון הילטון, ובין הצדדים שימש מר אברהם אבוחצירה (להלן: אבוחצירה) כ"מעין בורר" בהליך בוררות שאיננו פורמאלי. במסמך הנושא את הכותרת "הסכם ביניים בין כל הצדדים" (להלן: הסכם הביניים) נקבע כי על המשיבים להשיב למבקש סך של 350,000 דולר, כפועל יוצא מן הקיזוז דנן. המשיבים טענו כי לאחר דברים אלו ובחלוף כמה חודשים, הפנה אליהם המבקש גורמים שאיימו על חייהם ועל חיי משפחתם, נזרק רימון רסס אל עבר בית הוריהם והוצת בית שבבעלות המשיב 2, תוך שהוא נאלץ למוכרו במחיר הנמוך ממחיר השוק. המשיבים אמדו את הנזקים השונים שנגרמו להם בסך של 400,000 דולר, ולשיטתם, הוסמך הבורר לדון בנזקים אלו בלבד, ולא בטענת החוב אשר הוסדרה במסגרת הסכם הביניים.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי עדיפה עליו גרסתם העובדתית של המשיבים על-פני זו של המבקש, וכי ניתן להסיק שהבורר הוסמך לדון אך בטענות הנוגעות לנזקיהם של המשיבים כנגד המבקש על סמך שניים: ראשית, מן העובדה שהמשיבים הגיעו אל הליך הבוררות כאשר לשיטתם כבר הוסדר עניין חובם למבקש במסגרת הסכם הביניים שערך אבוחצירה, וכיוון שאין כל הגיון כי יסכימו לדון בחוב אשר לסברתם כבר הוסדר; שנית, על-פי עדותו של המבקש, כי בעת שנערך הסכם הבוררות ונדון מועד התשלום בהתאם לפסק שיינתן, "דוד [המשיב 2] קפץ. קפץ מהכיסא והוא אמר: אני רוצה את הכסף תוך שלושה ימים. אני רוצה כסף [תוך] שלושה ימים" [ההדגשות הוספו – י.ד.]. מכך למד בית המשפט כי המשיבים היו סמוכים ובטוחים כי תוצאת פסק הבוררות תהא כי המבקש הוא זה שייאלץ לשלם להם עבור נזקיהם, ולא ההיפך. משכך, נקבע כי הגם שלא הוגדרו סמכויות הבורר ונושא הבוררות בהסכם הבוררות, הרי שהסכמת הצדדים היתה כי גדר המחלוקת שתתברר במהלך הבוררות היא בעניין נזקי המשיבים בלבד, ולא חובם של המשיבים כלפי המבקש. על-כן קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימת במקרה דנן עילה לביטול פסק הבוררות, על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, משחרג הבורר מסמכותו ופסק במחלוקת שכלל לא הובאה לפניו.
7. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי במספר הזדמנויות חקר הבורר עדים שלא בנוכחות המשיבים ובלא שעדכן אותם באשר לתוכן העדות, על-מנת שיוכלו להתגונן כנגדה. כך למשל, העיד הבורר כי חקר את המבקש במספר שיחות טלפון מבלי שדיווח למשיבים על שנאמר בשיחות. בבית המשפט טען הבורר כי קיבל מראש את הסכמת המשיבים לשיחות הטלפון עם המבקש, ואילו המשיבים הכחישו זאת מכל וכל. בית המשפט קבע כי אף אם ידעו והסכימו המשיבים שהבורר ישוחח עם המבקש בטלפון, הרי שהִמנעות הבורר מלדווח למשיבים בנוגע לתוכן השיחות, מנעה מהם את האפשרות לסתור את הטענות שהשמיע המבקש או להביא ראיות על-מנת לסתור אותן. בדומה, העיד הבורר כי חקר שלא בנוכחות הצדדים את מי שהיה נציגו של המבקש בעריכת וחתימת הסכם הביניים – מר משה פרץ (להלן: פרץ). גם במקרה זה קבע בית המשפט כי הבורר נמנע מלדווח למשיבים על תוכן עדותו של פרץ – הסותרת את גרסתם – בכדי שיוכלו להתגונן כנגדה. עוד ציין בית המשפט כי מעדותו של הבורר באשר לתוכן החקירה עולה כי לא הקשה בחקירתו על פרץ, וכי נהיר שלוּ היו המשיבים נוכחים בחקירתו של פרץ, או אם היו יודעים על תוכנה בדיעבד, הרי שהיו מציגים לפני הבורר את גרסתם להשתלשלות האירועים ומנסים לפגום בעדותו של פרץ. לפיכך, קבע בית המשפט כי "הליך הבוררות כפי שנוהל דומה יותר לחקירה פרטית, בה הסיק הבורר מסקנות על בסיס תחקור הצדדים בנפרד וחקירת עדים מבלי ליידע את הצדדים על כך, אף לא בדיעבד". נקבע כי הפגיעה בזכותם של המשיבים לטעון את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם כנגד העדויות שנשמעו שלא בנוכחותם, מקימה בנסיבות המקרה דנן עילה לביטול פסק הבוררות, על-פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.
8. מן הטעמים המפורטים הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הבוררות, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

תמצית טענות המבקש

9. לטענת המבקש, פעל בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור על פסק הבוררות, משנכנס לגופה של המחלוקת בין הצדדים, פירט בהרחבה את גרסאותיהם הנוגדות וקבע ממצאים עובדתיים הסותרים את אלו שבפסק הבוררות. כך למשל, קבע בית המשפט כי "נכונה טענת המבקשים כי עוד לפני הבוררות הוסדר החוב בין המבקשים למשיב על-ידי אבוחצירה, או כי נעשה נסיון להסדירו", בעוד שבפסק הבוררות נקבע כי "אין שום תוקף להסכם זה, שנעשה בין נציגי שני הצדדים, והרי זה כחרס הנשבר". עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי חרג הבורר מסמכותו באשר לנושא הבוררות. לטענת המבקש, דברי עדותו המובאים לעיל (בקשר עם אמירותיו של המשיב 2), עליהם הסתמך בית המשפט במסקנתו, עשויים ללמד לכל היותר על צדקת אמונתם של המשיבים כי הבורר יפסוק לטובתם, אך אין בהם כדי להצדיק קביעה כי הוסכם שגדר סמכותו של הבורר יהא אך באשר לטענות המשיבים כנגדו. כן טוען המבקש כי סמכותו הרחבה של הבורר במקרה דנן נלמדת מלשון הסכם הבוררות הכוללני, בו גם נקבע במפורש כי הצדדים מתחייבים לקבל את פסיקת הבורר "הן לטוב והן לרע לכל אחד מן הצדדים" [ההדגשה הוספה – י.ד.], ומכאן שהוסמך הבורר לדון בטענות כנגד כל אחד מן הצדדים, והוא לא הוגבל לפסוק אך בנוגע לטענות המשיבים באשר לנזקיהם.