רע"א 8193/14 מ.ג נ' בית חולים לעיניים סנט-ג'ון

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 21.10.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 16368-12-13 (כב' השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ור' וינוגרד), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 9.10.2013 בת"א 31566-04-13 (כב' השופטת ע' זינגר), אשר דחה על הסף את תביעת המבקשת מחמת התיישנותה.

רקע והליכים קודמים

1. המבקשת הגישה נגד המשיב, בית חולים המתמחה בתחום רפואת העיניים, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב טיפולו הרשלני של המשיב בעינה הימנית, בין השנים 2002-2000, אשר הוביל לעיוורונה בעין זו. על-פי הנטען בכתב התביעה, בחודש ספטמבר שנת 2000 אבחנו עובדי המשיב אצל המבקשת, בין היתר, גלאוקומה עם סינדרום ריגר. בעקבות זאת, ניתן למבקשת טיפול תרופתי בטיפות, אך הלחצים בשתי העיניים נשארו גבוהים ובלתי מאוזנים. בהמשך, בבדיקה שבוצעה למבקשתאצל המשיב בפברואר 2002 נמצאה היפרדות רשתית בעין שמאל, ובעקבות כך עברה המבקשת ניתוח בעין זו, אך בסופו איבדה ראייתה בעין שמאל. כמו כן, עקב לחץ גבוה בעין ימין, עברה המבקשת פרוצדורות ניתוחיות גם בעין זו בתאריכים 18.4.2002 ו-22.4.2002, שלאחריהן, למרבה הצער, התדרדרה ראייתה גם בעין ימין עד כדי עיוורון מוחלט. עוד נטען, כי ביום 22.10.2007 ערך רופא מטעם המשיב מסמך רפואי שתיאר את הטיפול במבקשת, ובו נקבע כי המבקשת התעוורה בשתי עיניה, כאשר מדובר במקרה ידוע של סינדרום ריגר, וכי רופאי המשיב אינם יכולים לעשות עוד דבר בנידון. בהמשך, ביום 25.11.2009, נבדקה המבקשת על-ידי פרופ' מלמד, המומחה מטעמה. האחרון ערך ביום 24.2.2011 חוות דעת בעניינה של המבקשת ובה ייחס רשלנות רפואית לעובדי המשיב בכל הנוגע לטיפול בעינה הימנית, שכן נקבע כי התמהמהות רופאי המשיב במשך כשנה וחצי ללא ביצוע ניתוח להורדת הלחץ בעין ימין, היא שגרמה לאובדן ראייתה בעין זו.

2. המשיב טען כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לטענתו, המבקשת הייתה מודעת לקיום הנזק עוד בשנת 2002, כאשר מרוץ ההתיישנות החל ביום 16.12.2004, עת הגיעה המבקשת לגיל 18. בנסיבות אלה, כך נטען, התיישנה התובענה ביום 16.12.2011, ואילו זו הוגשה ביום 18.4.2013, כשנה וחצי לאחר מכן. מנגד, טענה המבקשת כי לא הייתה מודעת לרשלנות בטיפולה עד שקיבלה את חוות דעתו של פרופ' מלמד, ולפיכך החל מרוץ ההתיישנות רק בפברואר 2011, עם עריכתה.

3. ביום 9.10.2013 דחה בית משפט השלום את תביעתה של המבקשת על הסף מחמת התיישנות. צוין, כי הנטל להוכחת התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מוטל על המבקשת, כאשר בהתאם לסעיף זה, עליה להוכיח כי לא היה ביכולתה לגלות את העובדות גם בזהירות סבירה, תוך שהובהר כי נקבע בפסיקה שמדובר במבחן אובייקטיבי. בהתאם לכך נקבע, כי מצופה מאדם סביר הסובל מפגיעה גופנית משמעותית, לנקוט בפעולות של ממש כדי לברר את הגורם למצבו, וזאת תוך התבססות על הפסיקה. הוטעם, כי קבלת טענתה המבקשת, לפיה לא ערכה בירורים במשך שנים בשאלה האם המשיב אחראי בדרך כלשהי לעיוורונה מאחר שנמסר לה כי מצבה נגרם כתוצאה ממחלתה, תהווה פגיעה באיזון העדין שקבע המחוקק בין זכויות התובעים והנתבעים, עת תחם את גבולות ההתיישנות. בית המשפט ציין, כי למבקשת עמדו שבע שנים מהיום בו מלאו לה 18 שנים כדי לברר את הגורמים למצבה, ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. מכל מקום הובהר, כי חוות דעתו של פרופ' מלמד ניתנה עובר למועד התיישנות התביעה, כאשר המבקשת לא נתנה טעם כלשהו שבעטיו לא הגישה תובענתה במועד.

3. כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה ביום 21.10.2014. צוין, כי די בחשד לקיומו של "קצה חוט" של מודעות לרכיבי העוולה, על-מנת שיראו בניזוק כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות. הובהר, כי גם אם ניתן למצוא בפסיקת בית משפט זה אמירות שונות ביחס לטיבו המדויק של המבחן החל בהקשר זה בכל הנוגע לרכיב ההתרשלות, הרי שכלל המבחנים שנקבעו הם זהים, כאשר עניינם בבחינת פרטי ונסיבות המקרה הקונקרטי. בהקשר זה צוין, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת של בית משפט זה, כי כאשר בנזק חמור עסקינן ושעה שהתיעוד הרפואי היה בידי הנפגע בסמוך לאירועים, המתנה של שנים עד לקבלת חוות דעת רפואית אינה בגדר זהירות סבירה. עוד נקבע, כי אי-הצבעה על סיבה שבשלה לא הייתה יכולת לדעת עובדה זו קודם, מעידה כי לא מתקיים החריג לתקופת ההתיישנות. מכל מקום צוין, כי קביעה לפיה מרוץ ההתיישנות יחל עם פניית הניזוק לקבלת חוות דעת רפואית, תביא לכך שמועד תחילת מרוץ ההתיישנות יהא בשליטה בלעדית שלו, וזאת בניגוד לרציונל שבבסיס מוסד ההתיישנות. לפיכך נקבע, בהתחשב בנסיבות המקרה, כי המבקשת לא פעלה בזהירות סבירה בניסיון לברר את העובדות הרלוונטיות להגשת תביעתה, קל וחומר כאשר חוות הדעת של פרופ' מלמד הייתה מצויה בידי המבקשת לפני תום תקופת ההתיישנות, ולא הייתה כל מניעה להגיש תביעתה בטרם התיישנות עילתה.

           כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

הבקשה