רע"א 7530/15, פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.9.2015 בת"א 13874-05-09 (כב' השופט א' פורג), בגדרה התקבלה בקשת המשיבה (להלן: בית החולים) להורות על מחיקת חלקים מחוות דעת שהגיש המבקש. יצוין, כי הבקשה דנא מהווה המשך לבקשת רשות ערעור קודמת שהגיש המבקש, אשר התקבלה בפסק דיני מיום 19.1.2014 (רע"א 6513/13; להלן: פסק הדין), ובו גם מפורט חלק מן הרקע הנדרש לבקשה דנא, ולכן יובא חלק זה אך בתמצית.

רקע והליכים קודמים

1. בשנת 2009 הגיש המבקש תביעה נגד בית החולים בטענה כי התרשל באבחון מחלת נפש ממנה סבל עת אושפז בו לראשונה בשנת 1986, ובהמשך גם בשנת 1994. המבקש טען כי כפועל יוצא מן האבחון השגוי ניתן לו טיפול שלא תאם את מצבו ואשר הסב לו נזקים רבים. עוד נטען בתביעתו, כי בשנת 2002 החל לחול שיפור במצבו הנפשי, וכי רק בשנת 2008, לאחר ש"מצא כוחות" לכך, פנה לבית החולים בבקשה לעיין בתיקו הרפואי. נטען, כי בעת העיון התברר כי רק בשנת 1996 אובחן כראוי מצבו הנפשי של המבקש והלה החל לקבל טיפול הולם למצבו. יצוין כבר עתה, כי לכתב תביעתו של המבקש צורפה חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי – פרופ' חרמש (להלן: חוות הדעת המקורית). בית החולים מצדו טען, בין היתר, כי יש לדחות את תביעת המבקש על הסף מחמת התיישנות. בתגובה לכך טען המבקש כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות בענייננו משנת 2008 עת עיין לראשונה בתיקו הרפואי, או לכל הפחות מיום בו חל שיפור משמעותי במצבו – ועל כן אין לקבוע כי תביעתו התיישנה. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי הדיון בתיק יפוצל, כך שראשית יוגשו ראיות הצדדים הנוגעות לסוגיית ההתיישנות ותינתן הכרעה בעניין. 

2. בהמשך, הגיש המבקש שלוש בקשות שונות לתיקון כתב תביעתו, שתיים מהן יפורטו בקצרה להלן. ביום 23.6.2012 הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה בגדרה ביקש, בין היתר, להוסיף לכתב התביעה נתבעת נוספת; עילות נוספות; וטענה כי אי-כשירותו הרפואית מנע ממנו מלבצע את הבירור המתאים בעניינו לאחר שחרורו מבית החולים בשנית. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שהבהיר ביחס להוספת הטענה האחרונה, כי אין מקום לקבלה שכן לא שוכנע שלא היה בידי המבקש להעלותה במועד הגשת התביעה.

           כשנה לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה נוספת בגדרה ביקש להוסיף לכתב התביעה טענה לפיה סעיף 11 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) חל בעניינו, ועל כן אין לקבוע כי תביעתו התיישנה. בבקשה הובהר, כי בעקבות הליך גילוי המסמכים בתיק, הוא התוודע למסמכים חדשים שלא היו ברשותו בעבר ואשר מבססים טענתו זו. הבקשה נדחתה על-ידי בית משפט קמא, בין היתר משום שבית המשפט לא שוכנע כי לא היה ביכולתו של המבקש לשים ידו על המסמכים האמורים במועד מוקדם יותר, ומשום שטענתו ביחס לתחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות כבר נדונה בבקשותיו הקודמות ונדחתה.

3. כלפי החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה – רע"א 6513/13. דנתי בבקשה האמורה כאילו ניתנה רשות ערעור וקבעתי כי דין הערעור להתקבל (להלן: פסק הדין). בפסק הדין הובהר, כי אמנם המבקש העלה בעבר טענה דומה אשר נדחתה, אך דומה כי חל שינוי נסיבות שעשוי להצדיק העלתה בשנית – גילוי מסמכים חדשים בעניינו. עוד צוין, כי סוגיית מסוגלותו של המבקש לדאוג לענייניו ולאתר את המסמכים הרלוונטיים קשורה קשר הדוק לבחינת תחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות במקרה דנא, ועל כן יש לאפשר למבקש לתקן את כתב תביעתו, וזאת כאשר סוגית ההתיישנות היא בין "השאלות האמיתיות שבמחלוקת". לבסוף הובהר, כי קבלת הערעור אינה אמורה לסרבל את ההליך שכן טענת ההתיישנות עודה מצויה בשלבי בירור שאינם מתקדמים במיוחד, וממילא שאלת מסוגלותו של המבקש לדאוג לענייניו תתברר אף היא בשלב זה. כך סוכמו הדברים: "המבקש יוכל לתקן את כתב תביעתו ולכלול בו טענות שבעובדה שיש בהן כדי לבסס את תחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות".

4.       בעקבות פסק הדין, הגיש המבקש ביום 11.3.2014 כתב תביעה מתוקן ולו צירף, בין היתר, חוות דעת מתוקנת של פרופ' חרמש (להלן: חוות הדעת המתוקנת) שניתנה ביום 9.3.2014, כמו גם מסמכים נוספים הנוגעים למצבו הרפואי. ביום 18.11.2014 הגיש בית החולים בקשה להוצאת כתב התביעה המתוקן ומסמכים נוספים שצורפו לו מתיק בית המשפט, ובכללם חוות הדעת המתוקנת, וזאת בטענה כי הללו כוללים הוספת טענות חדשות שלא נטענו בכתב התביעה המקורי ואשר חורגות מן התיקון שהותר בפסק הדין. ביום 12.3.2015 קיבל בית המשפט את הבקשה באופן חלקי (להלן: ההחלטה הראשונה). צוין, כי בבסיס ההנמקה שבפסק הדין עמדה טענת המבקש כי התגלו לו מסמכים חדשים שהתקשה לאתר קודם לכן בשל מצבו הנפשי. לפיכך נקבע, כי אין להתיר למבקש להגיש כתב תביעה מתוקן הכולל גם טענות שבעובדה אשר היו ידועות לו, או שהיה יכול לדעת עליהן, עובר לגילוי המסמכים ובמנותק מהם, כפי שנעשה על-ידו בפועל. בהתאם, קבע בית המשפט מהם השינויים והתוספות אותם יוכל המבקש לערוך בכתב התביעה ואילו יושמטו. עוד נקבע, בין היתר, כי אין להתיר למבקש להגיש מסמכים נוספים אותם צירף לכתב התביעה המתוקן, ובכללם חוות הדעת המתוקנת, שכן הללו כוללים התייחסות למצבו הרפואי באופן כללי, ולא רק לטענות שבעובדה שיש בהן כדי לבסס את תחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות. עם זאת, התיר בית המשפט למבקש להגיש תוספת לחוות הדעת המקורית, שתתייחס רק לטענות שבעובדה שהותר למבקש להוסיף לכתב התביעה המתוקן בהקשר של סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

5. המבקש אכן הגיש כתב תביעה מתוקן בשנית בהתאם להחלטה הראשונה, אך אליו צירף את חוות הדעת המתוקנת, שבית המשפט לא התיר את הגשתה בהחלטתו הראשונה, וזאת מבלי שערך בה כל שינוי ותוך שהיא נושאת את אותו התאריך. בדיון שהתקיים ביום 9.6.2015 הגיעו הצדדים להסכמה על מחיקת קטעים מסוימים מחוות הדעת המתוקנת, בעקבות המלצת בית המשפט, ואולם בהמשך חזר בו בא-כוח המבקש מהסכמתו וסירב לרוב המחיקות שהוסכמו. נוכח האמור, הגיש בית החולים בקשה נוספת לשוב ולהורות על הוצאת חוות הדעת המתוקנת מהתיק ולחילופין בקשה להורות על מחיקת חלקים ממנה. בהחלטתו מיום 24.9.2015 (להלן: ההחלטה השנייה), ציין בית המשפט כי הגשת חוות הדעת המתוקנת בשנית ללא כל שינוי, על אף האמור בהחלטה הראשונה, מהווה זלזול בבית המשפט, וכי ראוי להורות על הוצאתה מן התיק בשנית. עם זאת, בחר בית המשפט לבחון את החלקים הספציפיים אותם ביקש בית החולים למחוק מחוות הדעת המתוקנת, שביחס אליהם התגלעה המחלוקת, כדי למנוע קיומם של הליכים נוספים בתיק. כל זאת, תוך שהוא מדגיש כי בהתאם לפסק הדין הותר לתובע להוסיף טענות שבעובדה שיש בהם כדי לבסס את תחולת סעיף 11 בלבד, ולא לטעון טענות כלליות בנוגע למצבו הרפואי שאינן נדרשות לשם ביסוס תחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות. לאחר בחינה מדוקדקת של כל אחד מן החלקים בחוות הדעת שמחיקתם התבקשה על-ידי בית החולים, קיבל בית המשפט את בקשת בית החולים במלואה והורה על מחיקת החלקים המבוקשים מחוות הדעת המתוקנת, לאחר שקבע כי הללו אינם תואמים את היקף התיקון שהותר בפסק הדין ואינם קשורים למסמכים החדשים שהתגלו למבקש לטענתו.

6. כלפי ההחלטה השנייה הוגשה הבקשה דנא, בגדרה מבקש המבקש לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהתיר את הגשת חוות הדעת המתוקנת של פרופ' חרמש במלואה. לטענתו, החלטת בית המשפט המחוזי מונעת ממנו להוכיח את חוסר מסוגלותו לדאוג לענייניו בשנים הרלוונטיות, ובכך למעשה מאיינת את הרשות שניתנה לו בפסק הדין לתיקון כתב התביעה. הובהר, כי טענת חוסר מסוגלותו של המבקש – היא הסוגיה שבמחלוקת – מחייבת הכרעה, ואינה יכולה להתברר ללא התבססות על קביעות רפואיות בתחום הפסיכיאטרי וללא הגשת חוות דעת רפואית התומכת בטענותיו העובדתיות. בבקשתו בוחן המבקש באופן פרטני כל אחד מן הקטעים שבחוות הדעת המתוקנת שעל מחיקתם הורה בית המשפט המחוזי, תוך שהוא עומד על חשיבותם להוכחת טענותיו ועל הטעות שבמחיקתם.