רע"א 7367/14 ברגר ואח' נ' סטריאן

1. ביום 23.3.2015 הוגשה הודעה מטעם עורך-הדין חרלף, ומעיון בה ובבקשות ובתגובות שבתיק עולה התמונה הבאה:

           פסק הדין ניתן ביום 14.9.2014; באותו היום שלח בא-כוח המשיבה את פסק הדין לבא-כוח המבקשים, עורך הדין חרלף, באמצעות הפקסימיליה ובהודעת דואר אלקטרוני; על פי רישומי מערכת "נט המשפט" פסק הדין נשלח לבא-כוח המבקשים באמצעות הפקסימיליה ביום 17.9.2014, אך אין תרשומת לעניין הגעתה ליעדה; לטענת המבקשים, אשר נתמכה בתצהיר, עורך הדין חרלף מסר להם כי פסק הדין הומצא לו ביום 23.9.2014 (ותאריך זה צוין בפתח בקשת רשות הערעור); בהודעה מיום 23.3.2015 ציין עורך הדין חרלף כי פסק הדין מעולם לא התקבל במשרדו מאת בית המשפט המחוזי, לא באמצעות הפקסימיליה ולא בדואר, והוסיף כי הודיע למבקשים על תוצאות פסק הדין לאחר שזה נשלח לו בידי בא-כוח המשיבה (וצורפה על ידו הודעת דואר אלקטרוני מאותו מועד).

           השתלשלות עובדתית זו מעוררת קושי. זאת שכן ככלל, ובהתאם לתקנה 402 סיפה לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, יש למנות את הימים הנתונים להגשתו של הליך ערעורי למן המועד בו נערכת המצאה כדין של ההחלטה עליה מבקשים להשיג, ונפסק בהקשר זה כי "כלל ההמצאה כדין הוא, אפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית" (ראו בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס, פסקה 6 (13.11.2007) (להלן: עניין זקס)). על כן במקרה הרגיל במשלוח עותק של ההחלטה על ידי בעל הדין שכנגד במועד המוקדם ממועד ההמצאה האמור, אין כדי להקדים את המועד אשר ממנו יש למנות את הימים הנתונים להגשת ההליך הערעורי.

           הקושי בענייננו נובע מכך שאין לנו כל אחיזה למועד המצאה כדין של פסק הדין לידי בא-כוח המבקשים, שכן לטענת בא-כוחם באותה עת, עורך הדין חרלף, לא בוצעה לידיו מעולם המצאה כאמור, וגם במערכת "נט המשפט" אין אישור מסירה של פסק הדין לידיו. על כן לא מתקיימת בענייננו "תחרות" בין מועד ההמצאה למועד הידיעה, כפי שנראה היה תחילה מטיעוני הצדדים, והשאלה היא האם יש למנות את הימים שהיו נתונים למבקשים להגשת ההליך למן מועד הידיעה.

2. לאחר ששקלתי בדבר ואיזנתי בין כל השיקולים הרלבנטיים החלטתי שלא להיעתר לבקשה למחיקת ההליך.

           כפי שציינתי ככלל יש למנות את הימים הנתונים להגשתו של הליך ערעורי למן מועד ההמצאה. עוד נקבע בפסיקה כי רק "במצבים חריגים וקיצוניים" בהם מוכח כי "חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק" יש למנות את הימים הנתונים להגשת הליך ערעורי על החלטה למן מועד הידיעה עליה, ולא למן מועד ההמצאה כדין (ראו: עניין זקס, פסקאות 7, 12. כן ראו: רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010); רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ, פסקה 14 (8.7.2007); רע"א 355/15 קינג לפיתוח דימונה בע"מ נ' מ. היכלי זינו (2003) בע"מ, פסקאות 8-9 (12.4.2015)).

           נוכח הלכה זו מובן כי עצם העובדה שפסק הדין מעולם לא הומצא כדין לידי בא-כוח המבקשים אינה יכולה להוביל למסקנה האוטומטית כי יש למנות את הימים הנתונים להגשתו של ההליך למן מועד הידיעה. אם נאמר אחרת תהא משמעת הדברים כי כל אימת שישנה תקלה בהמצאה כדין יש בכך כדי להרע את מצבו של בעל הדין אשר המתין להמצאה של ההחלטה, כפי שרשאי היה לעשות. עם זאת יש להדגיש כי בעל דין אינו רשאי להמתין בחוסר מעש ללא מגבלת זמן, וכי ככל שחולף פרק זמן גדול יותר למן מועד ידיעתו, יש לומר כי המתנתו נגועה בחוסר תום לב (ראו עניין אבו עוקסה, פסקה 29).

           במקרה דנן פער הזמנים בין מועד הידיעה למועד בו החלו המבקשים למנות את הימים להגשת ההליך אינו ממושך (תשעה ימים), והמשיבה לא הצביעה על נסיבות חריגות אחרות (כגון שינוי מצב לרעה) המצדיק לסטות מן הכלל הרגיל ולמנות את הימים להגשת ההליך למן מועד הידיעה. אציין בהקשר זה כי שקלתי האם יש לומר כי התנהלותם של המבקשים נגועה בחוסר תום לב נוכח העובדה שלא ציינו כי עורך הדין חרלף העביר להם עותק של פסק הדין במועד בו זה הועבר אליו מבא-כוח המשיבה וכן נוכח העובדה שטענתם לפיה המועד אשר ממנו החלו למנות את הימים (23.9.2014) נמסר להם על ידי עורך הדין חרלף כמועד ההמצאה הוכחשה על ידו, אך פער זה בין גרסת המבקשים (אשר נתמכה בתצהיר) לגרסת בא-כוחם לא הובהר, ולא ניתן לקבוע על יסוד החומר שבפניי מה היו חלופי הדברים בין המבקשים לבא-כוחם וממה נובע פער זה. בשים לב לכך סבורני כי אין מקום לסטות מן הכלל הרגיל על יסוד נימוק זה לבדו, וכי על בסיס החומר שבפניי לא ניתן לקבוע כי ענייננו נופל בגדר אחד מאותם מצבים "חריגים וקיצוניים" המצדיקים למנות את הימים הנתונים להגשת ההליך למן מועד הידיעה.