רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 29.9.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 10150-02-14, שניתן על-ידי כב' השופט הבכיר י' גריל וכב' השופטות י' וילנר ו-ב' טאובר. בגדר פסק הדין נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו מיום 31.12.2013 של בית משפט השלום בחיפה בת"א 2800-10-09, שניתן על-ידי כב' השופטת ח' לפין הראל.

רקע

2.        המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה נגד המשיב, פסיכיאטר אשר טיפל בה במשך תשע שנים, בטענה כי הוא התרשל בטיפול בה. טענותיה התמקדו בכך שבמשך זמן רב המשיב לא התאים את התרופה והמינונים המתאימים למצבה הרפואי, ומשכך נגרמו לה נזקים שונים. בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את תביעת המבקשת. נקבע, כי המשיב חב בחובת זהירות כלפיה, וכי הוא התרשל בטיפול בה. בהקשר ליסוד ההתרשלות הודגש, כי המשיב לא ניהל רישום או תיעוד ובכך יצר נזק ראייתי בעקבותיו לא ניתן לקבוע אם מערך הטיפול על-ידו היה רשלני, ואם הוא עמד בחובות הגילוי ומתן זכות הבחירה למבקשת. בנסיבות אלו, נטל ההוכחה עבר לכתפי המשיב לסתור את טענות המבקשת, אך הוא לא עמד בו. כן הובהר, כי התנהלות המשיב היוותה הפרה של חובות חקוקות, בין היתר לפי סעיפים 18-17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, המטילים חובות תיעוד ורישום על המטפל. אשר לשאלת הנזק, קבע בית משפט השלום, כי המבקשת לא הוכיחה כי הטיפול הרשלני גרם למצבה הרפואי הנוכחי (מדובר בנכות בשיעור 20 אחוזים, נתון לגביו לא הייתה מחלוקת), ובנוסף לא הוכיחה את הסכומים שנתבעו על-ידיה. עוד נקבע, כי אין לפצות את המבקשת בגין הוצאות הטיפול ששילמה לאורך השנים, חרף הקביעה שהטיפול היה רשלני, מאחר ולמבקשת עצמה לא  נגרם נזק "היות ומי ששילם עבור הטיפולים והתרופות היו הוריה". על כן נפסק, כי ראש הנזק היחיד בגינו תפוצה המבקשת הוא "עוגמת נפש, אשר כוללת בתוכה גם פיצוי בגין הפסד הנאה מהחיים ופגיעה באוטונומיה", זאת מתוך הכרה בנזק הנפשי שנגרם לה עקב תחושתה כי "אבדו לה 9 שנים" במהלכן היא קיבלה טיפול רשלני. על-כן נפסק, כי המשיב יפצה את המבקשת בסך של 350,000 ש"ח, בצד סכום נוסף של 55,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין.

3.        על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי ערעור וערעור שכנגד. בערעור  המבקשת נטען, כי סכום הפיצוי שנפסק לזכותה מקפח ואינו מגלם פיצוי עבור ראשי נזק נוספים שראוי היה להתחשב בהם. בערעור שכנגד טען המשיב, כי כלל לא היה מקום לחייבו בפיצוי ובוודאי לא בסכום שנפסק. אשר לערעור המבקשת קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, בפרט כאשר המבקשת לא הוכיחה את הסכומים שנתבעו בגין ראשי הנזק להם היא טוענת. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי: "הסכום הכולל שנפסק ל[מבקשת] בסכום של 350,000 ש"ח, נראה לנו הוגן וסביר בנסיבות הענין ויש בו משום מתן מענה למכלול נזקיה של [המבקשת]". ערעורו הנגדי של המשיב נדחה אף הוא, לאחר שהלה החליט לחזור בו מערעורו במהלך הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי ובהמלצתו.

4.        כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור דנא, בטענה כי תוצאתו מקפחת אותה באופן קיצוני. המבקשת שבה על טענותיה כי היא זכאית לפיצויים לא רק עבור ראש הנזק בגינו פוצתה על-פי פסק דינו של בית משפט השלום, אלא גם בגין ראשי נזק נוספים, כגון עלות התרופות והטיפולים לאורך תשע שנות הטיפול בה, אבדן כושר השתכרות ועוד. בהקשר להחזרים עבור הוצאות הטיפול מדגישה המבקשת, כי נפלה טעות בקביעת בית משפט השלום לפיה העובדה כי הוריה מימנו את הוצאות הטיפול חוסמת בפניה את האפשרות לתבוע פיצוי בגין אותן הוצאות. זאת, משום שההוריה הם במעמד של "מיטיבים" באופן שבו המבקשת זכאית להחזר מלא של הוצאות הטיפולים שמומנו על-ידם בלי קשר לעילת התביעה שלהם.

5.        בהחלטה מיום 10.12.2014 התבקש המשיב להשיב לבקשה. בתשובתו טען, כי הבקשה דנא אינה מגלה עילה לדיון "בגלגול שלישי", שכן כל עניינה הוא בסכום הפיצוי שנפסק בנסיבות המקרה הקונקרטי, סוגיה שאינה חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך. אף לגופו של עניין טען המשיב כי אין ממש בבקשה. אשר לטענות בדבר הפסד השתכרות בעבר ופגיעה בכושר השתכרות בעתיד, הדגיש המשיב כי המבקשת כלל לא הוכיחה את הנזקים הנטענים. אשר לנזקים שנתבעו בגין הוצאות הטיפולים והתרופות, שב המשיב על כךשהוריה של המבקשת הם ששילמו למשיב עבור הטיפול הפסיכיאטרי ולא היא. המשיב אינו חולק כי המבקשת טופלה על-ידו, אך חוזר וטוען כי היא-עצמה לא שילמה על הטיפול – כפי שיפורט להלן. לבסוף גורס המשיב כי על-כל-פנים, בית המשפט המחוזי קבע כי סכום הפיצוי הכולל שנפסק נותן מענה למכלול הנזקים שנגרמו למבקשת, ולפיכך אין עילה להתערב בו.

דיון והכרעה

6.        לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה, החלטתי כי אין מקום ליתן למבקשת רשות לערער. ביסוד החלטה זו עומד, בראש ובראשונה, הכלל שלפיו לא תינתן רשות לערער "בגלגול שלישי" כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה שיש לה היבט כללי המשתרע אל מעבר לעניינם של בעלי הדין עצמם. במקרה דנא, גם אם נפלה טעות מסוימת בפסיקת בית משפט השלום, שסברתי כי ראוי להתייחס אליה כפי שיפורט להלן, אין בנתון זה, כשלעצמו, משום הצדקה למתן רשות ערעור, שכן מדובר בטעות ביישום ההלכה הפסוקה, ואין ההליך דנא נועד לתיקון טעויות מסוג זה: " ... טעות כשלעצמה אינה מקימה עילה לרשות ערעור ב"'גלגול שלישי'" (רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויטס, פס' 6 (4.12.2013), וההפניה שם). יפים לעניין זה דברי הנשיא י' זוסמן:

" ... אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית משפט זה טעה. לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 – כמצוטט ברע"א 97/87 ענתבי נ' בקר, פ"ד מא(2) 697, 700 (1987)).

           יתרה מכך, ככלל, השגות לגבי סכום הפיצוי שנפסק בערכאות הקודמות אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2803/14 אליאס נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (28.9.2014); רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקווה, פסקה י' (8.7.2008)). ועוד – במקרה דנא בחן בית המשפט המחוזי את סכום הפיצוי הכולל והגיע למסקנה כי יש בו כדי להוות פיצוי הולם למכלול נזקי המבקשת. לכל זאת מצטרפת הקביעה לפיה המבקשת לא הוכיחה את סכומי הנזק שנתבעו על-ידה. התוצאה היא שאין מקום ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.