רע"א 7138/14 משה אגאקי נ' יוסף בכשישיאן

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.9.2014 (ע"א 15398-01-13, השופטים ר' נועם, כ' יעקובי ו-כ' מוסק). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 13275/02, השופטת ת' בר אשר-צבן).

רקע והליכים קודמים

2. המבקש, משה אגאקי, והמשיב, יוסף בכשישיאן, היו בעלי זכויות בחנות הנמצאת בבניין המוכר בשם "בית פיינגולד" בירושלים (להלן: המקרקעין). מאז שנת 1992 הם ניהלו במקום מזנון (להלן: העסק). בשנת 1996 הם הסתכסכו וביקשו לנתק את הקשר ביניהם. בהמשך לכך, המשיב הגיש תביעות לפירוק השותפות בעסק ולפירוק השיתוף במקרקעין שעליהם נמצא העסק. תביעות אלה הולידו מספר הליכים, בבתי משפט שונים, שנפרסו על פני שנים. השתלשלות ההליכים תוארה בפירוט רב בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ואינה נדרשת כאן. די יהיה בכך שאציין כי במסגרת ההליכים הקודמים שהתקיימו ביניהם הגיעו המבקש והמשיב להסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין, הסכמים שנגעו הן לפירוק השיתוף בעסק והן לפירוק השיתוף במקרקעין.

3.        באשר לפירוק השיתוף בעסק, הצדדים הגיעו להסכם שנסב, בין השאר, על חלוקת המלאי והתחשבנויות שונות. כן סוכם כי המשיב יצא מן השותפות עד להשלמת כל ההליכים ביניהם, וכי המבקש ישלם לו דמי שכירות עבור תקופה זו. הסכם זה, כך נקבע, יעמוד בעינו רק עד למתן פסק דין בתביעה לפירוק השיתוף במקרקעין. ואמנם, בהמשך לכך, עזב המשיב את העסק והמבקש המשיך להפעיל אותו.

4.        באשר לפירוק השיתוף במקרקעין הסכימו הצדדים ביום 5.7.2001 שהמשיב ירכוש את חלקו של המבקש במקרקעין תמורת סכום של 320,000 דולר (להלן: הסכם המכר). הסכם המכר קיבל תוקף של פסק דין ביום 8.8.2001. בהמשך לכך, ובהתאם לאמור בהסכם המכר, שילם המשיב למבקש תשלום ראשון בסך של 10 אחוז מהתמורה המוסמכת (להלן: המקדמה). את יתרת הסכום היה על המשיב לשלם לא יאוחר מיום 5.1.2001 כנגד מסירת החזקה ורישום הערת אזהרה. אולם, בסופו של דבר, המשיב לא רכש את חלקו של המבקש במועד האמור, ובהמשך לכך הסכם המכר בוטל.

5.        להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הליכים משפטיים נוספים מונה כונס נכסים לצורך מכירת הזכויות במקרקעין. המבקש הציע את ההצעה הגבוהה ביותר, והוא אכן רכש את הזכויות בשנת 2005, בהסכם שאושר על-ידי בית המשפט (בש"א 9557/05 מיום 29.12.2005).

6.        בשנים 2003-2002 הגישו שני הצדדים תביעות הדדיות לבית משפט השלום אשר נסבו על הסכם המכר. כל צד הטיל את האחריות להפרתו של הסכם המכר על משנהו. בעיקרם של דברים, המשיב תבע כי המבקש ישיב את סכום המקדמה שהעביר לו וכן סכומים נוספים בגין השימוש במקרקעין בתקופה שלגביה הוסכם כי המבקש ישלם למשיב דמי שכירות. מנגד, המבקש תבע מן המשיב תשלום פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלותו של המשיב בכל הנוגע להסכם המכר.

7.        הדיונים בתביעות שהגישו הצדדים, לרבות הראיות שנשמעו בגדרם, התקיימו בפני השופט י' מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם. בשלב זה, הטיפול בתיק הועבר לשופטת ת' בר אשר-צבן, אשר נתנה את פסק דינה על בסיס החומר הקיים בו. השופטת בר אשר-צבן הבהירה בפתח פסק דינה כי היא החליטה לעשות כן בתוקף הסמכות הנתונה לה מכוח תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אשר קובעת כדלקמן:

"נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה בפרוטוקול הדיון או שצורפה אליו כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו".