רע"א 7085/14 המוסד לביטוח לאומי נ' כהן ואח'

השופט צ' זילברטל:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.9.2014 בע"א 6169-01-14 (כב' השופטת הבכירה ש' וסרקרוג, סגן הנשיא י' כהן והשופטת י' קראי-גירון), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 21.11.2013 בת"א 18903-06-10 (כב' השופטת ע' אטיאס).

רקע

1. המבקש (להלן: המל"ל) תבע את המשיבים בתביעת שיבוב, שעניינה דמי שיקום ששילם למאיה קורליאנדצ'ק (להלן: הנפגעת), שנפגעה בתאונת דרכים בהיותה הולכת רגל, עבור אבחונים וטיפולים, קורס פסיכומטרי, שכר לימוד להשכלה גבוהה ומחשב נישא. התביעה הוגשה נגד המשיב 1, נהג הרכב הפוגע, והמשיבה 2 (להלן: המשיבה או חברת הביטוח), מבטחתו, מכוח ה"הסכם רב השנים" (להלן: ההסכם) בין המל"ל לבין חברות הביטוח, וההבנות הנלוות לו, שהסדיר (עד שבוטל) את מערכת היחסים בין גופים אלה בכל הנוגע לזכויות המל"ל כלפי חברות הביטוח בגין גמלאות ששילם או ישלם לנפגע בתאונת דרכים, וזאת כאשר חברת הביטוח אחראית לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים (ראו, למשל: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132 (2006)) (להלן: עניין אררט)). יצוין, כי המשיבה לא חלקה על חובתה לשפות את המל"ל בגין גימלת נכות כללית ששולמה ותשולם לנפגעת על-ידו, אך סירבה לדרישת המל"ל לשיפוי בגין דמי השיקום ששולמו, בטענה כי מדובר ב"גימלה בעין" שאינה מקנה למל"ל זכות שיבוב על-פי ההסכם.

2. לשם הבהרת המחלוקת אעמוד בקצרה על תוכנו של ההסכם, בחלקו הרלוונטי לענייננו. במסגרת ההסכם, הסכים המל"ל לוותר על שיעור מסוים מהסכומים המגיעים לו מכח זכות השיבוב הסטטוטורית שבסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) בגין תשלומי גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, וזאת, בין היתר, במטרה להימנע מהתדיינות עם חברות הביטוח בערכאות השיפוטיות. בהסכם קבועים התנאים לשיפוי המל"ל על-ידי חברות הביטוח, בגין גמלאות ששולמו לנפגעי תאונות דרכים מכוח החוק, כאשר סעיף 2 שבו קובע כי המונחים "גימלה" ו"מעביד" יהיו כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שזו לשונו: "'גימלה' – השווי הכספי של הגמלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנות או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק ... " (ההדגשה הוספה – צ.ז.). יצוין, כי חלק ב' של החוק הנזכר בסעיף הנ"ל, שעניינו ביטוח נפגעי עבודה, הוא כיום פרק ה' לחוק. סעיף 86(א) בפרק האמור, שכותרתו "זכות לגמלאות בעין", קובע: "פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה". השאלה שעמדה במחלוקת בין הצדדים היא אפוא, האם עומדת למל"ל זכות שיבוב כלפי חברת הביטוח מכוח ההסכם בגין גמלאות שיקום ששילם במסגרת תביעת נכות כללית של נפגעת בתאונת דרכים, או שמא המדובר ב"גימלה בעין" המוחרגת מההסכם ואינה בת-שיבוב?

3. ביום 21.11.2013 דחה בית משפט השלום את תביעתו של המל"ל. צוין, כי לשונו הדווקנית של ההסכם אמנם מחילה אותו רק על מקרים בהם שילם המל"ל גמלאות בגין תאונות עבודה, ואולם בהתאם לנוהג שהתפתח בין הצדדים חלות הוראות ההסכם גם על תגמולים ששולמו בגין תאונות דרכים שלא הוכרו כתאונות עבודה. נקבע, כי בנסיבות אלו, פרשנות אובייקטיבית של ההסכם מחייבת החרגה של המונח "גימלה בעין", כהגדרתו בסעיף 86(א) לחוק, מהגדרת המונח "גימלה", גם כאשר מדובר בגמלאות המוענקות במסגרת ענף נכות כללית – שהרי לא ניתן לאמץ את תנאי ההסכם לעניין זכות השיבוב של המל"ל לגבי סוגי גמלאות נוספים באופן חלקי בלבד, שיש בו כדי להטיב עם המל"ל, תוך התכחשות להסדרים "הנוחים לו פחות". לפיכך, דמי השיקום ששולמו לנפגעת מהווים "גימלה בעין" ואינם מקימים זכות שיבוב. כמו כן צוין, כי גם טעמי מדיניות משפטית ראויה תומכים במסקנה זו, שכן עיון בסעיף 204 לחוק מעלה כי המחוקק ביקש להחיל דין שווה על דמי שיקום המשולמים בענף נכות כללית ועל דמי שיקום המשולמים בענף נכות מעבודה. בצד זאת, דחה בית המשפט את טענת המל"ל לפיה בע"א 3013/01 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נז(1) 135 (2002) (להלן: הלכת קרנית) נקבע, כי תגמולים המוענקים בגין נכות כללית מכוח פרק ט לחוק, אינם נופלים לגדר המונח "גימלה בעין" לעניין ההסכם – שכן נאמר, כי סוגיית ההבחנה בין תגמולים במסגרת נכות כללית לבין תגמולים במסגרת נכות מעבודה, בכל הנוגע לגמלאות בעין, כלל לא עלתה במסגרת פסק הדין, כי אם רק השאלה האם גימלה סיעודית מהווה "גימלה בעין". לבסוף, בית המשפט דחה טענות השתק, מניעות והודאת בעל דין שהעלו המשיבים, הן לגופן, והן מן הטעם שאלו הועלו בחריגה מההסדר הדיוני המוסכם.

4. כלפי החלטה זו הגיש המל"ל ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלמרות לשונו המצמצמת של ההסכם, המקנה זכות שיבוב למל"ל אך בגין גמלאות ששולמו לנפגעי עבודה, התפתח נוהג אשר הרחיב את תחולתו של ההסכם, כך שהוא הוחל גם מקום בו גמלאות המל"ל שולמו במסגרת נכות כללית עקב תאונת דרכים. נקבע, כי מטעמי היגיון משפטי, לא ניתן לקבל את טענת המל"ל כי הרחבת תחולת ההסכם מכוח הנוהג העניקה לו זכות שיבוב רחבה יותר מזו שמצויה בהסכמה החוזית שבין הצדדים, ועל כן ההרחבה האמורה לא הובילה לביטול ההחרגה הנוגעת ל"גימלה בעין" גם כאשר מדובר בנכות כללית ולא בנכות מעבודה. בית המשפט ציין, כי ככל שהצדדים התכוונו לקבוע אחרת, היה עליהם לעשות זאת באופן מפורש. כמו כן צוין, כי הלכת קרנית ניתנה מתוך נקודת מוצא לפיה על אף העובדה שסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין מפנה במפורש לגמלאות הניתנות לנפגעי עבודה, אין לצמצם תחולתו לתחום ביטוח נפגעי עבודה, ויש להרחיבו על כל תחומי הביטוח הלאומי. על כן, קביעתו באשר לפירוש המונח "גימלה בעין", אשר אינה מקימה זכות שיבוב, חלה גם בנוגע לגמלאות ששולמו במסגרת נכות כללית, והקביעה כי יש ליתן למונח פרשנות מצמצמת, התייחסה לסיווג הגימלה בלבד ולא למעמד המוטב. משכך, גמלת השיקום שהוענקה לנפגעת מהווה "גימלה בעין" ואינה בת-שיבוב לפי הוראות ההסכם בין הצדדים.

           כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

טענות הצדדים