רע"א 6921/14 אבשלום צומן, תל דר נכסים והשקעות נ' משה עיני

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) בהפ"ב 48200-09-13 והפ"ב 41899-10-13 מיום 6.7.2014, בו אושר פסק בוררות משלים שניתן על-ידי הבורר רו"ח יאיר עיני ביום 8.8.2013.

הרקע הדרוש לעניין

1.        בין המבקשים, חברה העוסקת בייזום והקמת פרויקטים בתחום הנדל"ן ומנהלה ובעל השליטה בה, לבין המשיב נערכו מספר הסכמים בדבר העמדת מימון לעסקאות נדל"ן שביצעו המבקשים. בעקבות מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ביחס למספר פרויקטים, אשר סבו סביב נושאים חשבונאיים וכספיים, הסכימו הצדדים על מינויו של רו"ח עיני כבורר בעניינם. בהסכם הבוררות משנת 2001 הסמיכו הצדדים את הבורר לדון ולהכריע "בכל חילוקי הדעות והמחלוקות שנתגלעו... בגין הקשרים החוזיים ששררו ביניהם על כל הנובע מכך...".

2.        בשנת 2003 ניתן על-ידי הבורר פסק בוררות חלקי (להלן: הפסק החלקי) שהכריע בארבעה מתוך ששת הנושאים שבמחלוקת. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול הפסק החלקי. הבקשה נדחתה על-ידי בית המשפט  (ה"פ (מחוזי ת"א) 123/04 מיום 15.6.2005) ונקבע כי "פסק הבוררות דנן הינו פסק בוררות חלקי אך שלם ותקף בהתייחס לפרויקטים שבהם דן; אלא שהבוררות בין הצדדים טרם הגיעה אל סיומה, ומשכך אני מורה כי על הצדדים לחזור אל שולחן הבוררות ופסק בוררות משלים בנושא פרויקט יבנה ופרויקט אשכול יינתן בתוך 3 חודשים מהיום." כן תוקנה טעות חשבונית שנפלה בפסק החלקי ונקבע כי הבורר ייתן דעתו במסגרת פסק הבוררות המשלים לזכויותיהם של צדדי ג' בשניים מהפרויקטים שנדונו והשלכותיהן על פסק הבוררות החלקי.

3.        חרף קביעת פסק הדין כי הצדדים ישובו לשולחן הבוררות, ניהלו הצדדים משא ומתן והגיעו להסכמים שונים בנוגע ליישום הפסק החלקי ולא חידשו את הליכי הבוררות במשך תקופה ארוכה. בתוך כך, נכרתו בין הצדדים מספר הסכמים בשנים 2005 ו-2006 שמטרתם היתה להוציא אל הפועל את ההכרעות הכספיות והקנייניות שבפסק החלקי. שניים מבין ההסכמים קיבלו תוקף של פסק בורר אך לא אושרו בבית המשפט. הצדדים שבו לשולחן הבוררות רק בשנת 2009, בהתאם למכתבם לבורר מיום 23.3.2009 שבו ביקשו כי ידון בגמר חשבון בנוגע לפרויקטים שנדונו. 

4.        ביום 8.8.2013 נתן הבורר פסק בוררות משלים (להלן: הפסק המשלים), שלפיו חייבים המבקשים למשיב על-פי פסק הבוררות החלקי והפסק המשלים סך של 6,692,750 ש"ח, נכון ליום 31.7.2013. בין היתר, התייחס הבורר להסכמים שהצדדים ערכו ולמכתבים שהחליפו ביניהם בתקופה שבין מתן הפסק החלקי ואישורו בבית המשפט ועד שחזרו לשולחן הבוררות בשנת 2009. נקבע כי ניסיונות אלו להסדיר את היחסים בנוגע לפרויקטים שנדונו בפסק החלקי ולחיובים הכספיים שנקבעו בו, לא צלחו ולא מומשו בפועל. משכך, קבע הבורר כי למכתבים ולהסכמים אלו אין עוד תוקף. עוד ציין הבורר כי המבקשים העלו לפניו טענות הנוגעות לפרויקטים שכבר נדונו והוכרעו באורח סופי, ולפיכך הבהיר כי "פסק הבוררות החלקי עומד בעינו, שריר וקיים, ומחייב את הצדדים, ואין לי כל כוונה להתערב בו ולשנותו". עוד הבהיר כי כל שבכוונתו לעשות הוא לערוך חישובים בהתאם לקביעותיו בפסק החלקי, לדייק יותר בסכומים (מאחר שלא היו בפניו מאזנים מעודכנים) וכן לבצע התאמות בנוגע לשינויים שחלו בנכסים השונים מאז ועד היום.

5.        המבקשים הגישו בקשה לביטול הפסק המשלים ואילו המשיב הגיש בקשה לאשרו. המבקשים טענו כי יש לבטל את הפסק המשלים מחמת חריגה מסמכות והיעדר הסכם בוררות בר תוקף בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3) ו-24(1) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: החוק). לטענתם, הבורר התבקש לערוך שערוך בלבד ביחס להכרעות הכספיות והקנייניות שבפסק החלקי, אלא שהבורר חרג מסמכותו, קיבל טענות וראיות חדשות ושינה בפסק המשלים הכרעות חלוטות שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין. עוד טענו המבקשים כי עם חתימת ההסכמים המסדירים את ההיבט הכספי והקנייני בהתאם לפסק החלקי (ההסכמים משנים 2006-2005), נוצרה מציאות משפטית חדשה שלפיה קיום ההסכמים או כל טענה אחרת בנוגע להסכמים, אינה בתחום סמכותו של הבורר אלא בסמכותו של בית המשפט המוסמך. לפיכך טוענים המבקשים כי קביעת הבורר לפיה ההסכמים הללו אינם תקפים עוד, נעשתה בחוסר סמכות. עוד נטען בהקשר זה כי הסכם הבוררות משנת 2001 הסמיך את הבורר לדון במחלוקות שהתגבשו בעבר בלבד ולא במחלוקות שהתגלעו לאחר מועד חתימתו, ולכן גם מטעם זה פסיקת הבורר בנושא תוקף ההסכמים משנים 2006-2005 היא בבחינת חריגה מסמכות.  

           עוד טענו המבקשים כי מתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק, שעניינה התעלמות מהדין המהותי מקום בו הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין. בעניין זה טענו כי הבורר התעלם במכוון וביודעין מהדין המהותי בכך ששינה את קביעותיו בפסק החלקי בניגוד לכלל בדבר מעשה בית דין; בכך שקבע כי ההסכמים משנים 2006-2005 אינם תקפים עוד; בכך שפסק בניגוד להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק ריבית והצמדה); בכך שהתעלם מההלכה לפיה נטל ההוכחה מוטל על מבקש הסעד וקיבל טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.

           המבקשים טענו גם לעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק, בטענה שהבורר נקט נגדם במשוא פנים בולט וגלוי שבא לידי ביטוי בהיבטים שונים בפסק המשלים, וזאת על רקע בקשתם להעבירו מתפקידו במסגרת בקשת הביטול שהגישו ביחס לפסק החלקי (אשר נדחתה כאמור).

           לחלופין, עתרו המבקשים לתיקון טעויות שונות שנפלו, לטענתם, בחישוב בפסק המשלים, בהתאם להוראת סעיף 22(ד) לחוק.