רע"א 6888/14 דרויש דלק נ' מדינת ישראל

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ע' צ'רניאק) ברע"א 31056-04-14 מיום 3.9.14, אשר דחתה את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) בת"א 20082-06-13 מיום 9.3.14, לפיה נדחתה בקשת המבקש לסעד זמני האוסר על פינויו קרקע הידועה כגוש 6989 חלקות, 13,14,16,17,20,27, עד לבירור זכויותיו וזכויות אחיו בה.

רקע והליכים

ב.        ביום 13.3.08, ובתום כ-19 (!) שנים של נסיונות המדינה והרשות לפיתוח לפנות ממקרקעין הנמצאים בבעלותן את העסק המשפחתי של משפחת דלק "דלק חמיס ובניו בע"מ", נחתם הסכם פשרה מול אב המשפחה חמיס דלק, שקיבל תוקף של פסק דין, ואשר הסדיר את הפינוי ההדרגתי מן הקרקע תוך קביעת דמי שימוש בעבור חלקי המקרקעין שלא יפונו מידית. חמש שנים לאחר מכן, ושהפינוי טרם הושלם ודמי השימוש טרם שולמו, פנתה המדינה ללשכת ההוצאה לפועל וקיבלה צו פינוי לשם השלמת יישומו של פסק הדין. אז הגיש המבקש, בנו של חמיס, ללשכת ההוצאה לפועל בקשת צד שלישי, לפי סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וביקש את עיכוב הפינוי; זאת בטענה כי הוא ואחיו, יוסף דלק, הם המחזיקים ברוב המוחלט של הזכויות במקרקעין נשוא פסק הדין, ולא אביהם, אשר נודה מן המשפחה לפני עשרות שנים. כן טען, כי בקרקע המדוברת מצויים שני עסקים; האחד הוא עסקו של אביו, "דלק חמיס ובניו" - המצוי בחלקות 7,11 ו-12, ואילו העסק השני – סנטר ג'יפ בע"מ - שייך לו ולאחיו, ומתפרש על רוב החלקות : 13,14,16,17,20,27. לאחר שקיבל את מבוקשו בהליך ההוצאה לפועל, הגיש המבקש תובענה לביטול פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, ובקשה לסעד זמני של עיכוב פינוי המקרקעין עד לבירור הזכויות בתובענה העיקרית. בתגובה, הגישה המדינה תביעה שכנגד, כנגד המבקש ואביו, בה ביקשה, נוכח אי מילוי הסכם הפשרה מצדם, את פינויים מהקרקע, זאת תוך שנסוגה מויתורים שונים אשר נעשו במסגרת הסכם הפשרה ביחס להיקף תשלום דמי השימוש.

ג.        בהחלטתו המנומקת והמקיפה של בית משפט השלום נדחתה בקשתו של המבקש. ביחס לסיכויי התובענה, נקבע כי אלה נמוכים מאוד, זאת בין היתר בשל העובדה שאביו של המבקש ויתר על טענותיו לזכויות במקרקעין, ואילו המבקש ואחיו לא הצליחו על פני הדברים להוכיח קיומה של זכות עצמאית המנותקת מזו של אביהם. עוד קבע בית המשפט כי גם אם בסופו של תהליך יוכרו זכויות המבקש ואחיו במקרקעין, קשה לראות, נוכח התשתית העובדתית שנפרסה, כיצד יצדיקו אלה הימנעות מפינוי. ביחס למאזן הנוחות קבע בית המשפט כי הוא נוטה בבירור לטובת המדינה. בית המשפט ציין כי משפחת המבקש מחזיקה מזה שנים רבות באדמות מדינה ללא היתר, מבלי לשלם דמי שימוש וארנונה, ומפעילה עליהן עסק ללא רישיון, כל זאת בעוד המדינה מנסה במשך שנים רבות לקבל את החזקה במקרקעין הללו, ומשפחת דלק מערימה עליה קשיים בדרכים לא דרכים. עוד ציין בית המשפט כי אין ספק שהפינוי יסב נזק למבקש ולאחיו, אך העובדה שמדובר בפינוי של עסק ולא של בית מגורים, הופכת את הנזק הפיך ובר פיצוי. כן ציין בית המשפט, כי מתוספים שני שיקולים התומכים באי מתן צו מניעה, והם השיהוי וחוסר תום הלב שבבקשה. ביחס לשיהוי ציין בית המשפט כי אחיו של המבקש, יוסף דלק, אשר לטענת המבקש מחזיק באותן הזכויות כשלו, ידע על הליכי הפינוי שהתנהלו לאורך השנים, ואף היה שותף באחד הנסיונות למנעם (ה"פ 18273-03-09); נוכח זאת יש שיהוי בבקשה לביטול פסק דין חמש שנים לאחר חילוטו. ביחס לחוסר תום הלב ציין בית המשפט, כי המבקש מבקש למנוע פינויו בטענה שהדבר הכרחי לצורך שמירה על שלטון החוק, בה בעת כשהוא מתרעם נוכח דרישת העירייה לארנונה והמדינה לדמי שימוש, בלא שחלק על עצם השימוש בקרקע, ונמנע מהסדרת רשיון עסק. כאמור דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש, והעניק לו, בתמורה להפקדת בטוחות, צו ארעי לעיכוב הפינוי ב-90 יום, וזאת לשם מתן שהות להתארגן לפינוי כנדרש. הפינוי נקבע ליום 3.12.14.

ד.        כלפי החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה ביום 3.9.14, משנקבע כי בית משפט השלום נתן דעתו בצורה מנומקת לכל טענות המבקש, כי החלטתו על פניה סבירה, ולא נמצא בה פגם המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

בקשת רשות הערעור

ה.        על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור, בה טוען המבקש תחילה, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשת המבקש לעיכוב פינוי, ובכך נתן למעשה למדינה את הסעד העיקרי שביקשה בתביעתה שכנגד – פינוי הנכס – וזאת מבלי לבררה לגופה. המבקש טוען כי בכך אף חרץ בית המשפט המחוזי את גורל תביעתו העיקרית לביטול פסק הדין, בלא לבררה כלל. לטענת המבקש החלטה זו מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה בירור, שכן נוגעת היא להלכות צוי מניעה במצב שלטענתו טרם נתברר בפסיקה – של אי הענקת סעד זמני משמעותו הענקת סעד עיקרי לצד שכנגד, בהליך שבין הצדדים. שנית, טוען המבקש כי הסעד אשר התבקש על ידי המדינה בתביעתה שכנגד זהה לסעד אשר ניתן לה בפסק הדין אותו עותר המבקש לבטל, ולכן ניתן לראות בכך הודאת בעל דין, לפיה פסק הדין שניתן אינו תקף ביחס למבקש. עניין זה רלבנטי לטענתו, בין היתר, הואיל ומצביע על סיכויי התביעה הטובים שלו, ולכן מחזקת את הצורך להיעתר לבקשתו למתן סעד זמני. שלישית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט, עת בחן את סיכויי התביעה שלו, שכן בבחינה זו לא התייחס לעילה שעמדה בבסיס תביעתו – ביטול פסק הדין בשל כך שלא היה צד לו, אלא לעילה שלא טען לה – זכויותיו במקרקעין. רביעית, טוען המבקש כי פינויו יגרום לו נזק אדיר שאינו הפיך, זאת בעיקר בשל הקושי למצוא מיידית שטח של 30 דונם אליו יוכל להעביר את עסקו, הקיים מזה שנים ומפרנס את משפחתו. לבסוף, טוען המבקש טענות נוספות הנוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, בין היתר ביחס לזכותו העצמאית הנפרדת מזו של אביו במקרקעין, להתעלמות מראיות, ולקביעה השגויה כי הגיש הבקשה בשיהוי, אף שהוכחה, לכל היותר, כלפי אחיו.

הכרעה