רע"א 66868-06-16 רון נ' אלעזרי

הרקע לבקשה וטענות המבקש:

בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט אורי גולדקורן) שניתן בתיק 46039-03-16 ביום 15.5.16, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת כב' הרשמת איה מחאג'נה- קרמאן מיום 15.2.16 בתיק הוצל"פ מספר 02-17682-02-0, בה דחתה את טענת ה"פרעתי" שהגיש המבקש ביום 9.2.16.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

במסגרת פסק הדין, שעליו מבוקש לערער, ציין בימ"ש קמא כי המבקש והמשיבה, שהיו נשואים, התגרשו ביום 9.1.89. מזה למעלה מ-15 שנים מתנהלים נגד המבקש הליכי הוצאה לפועל שפתחה בהם המשיבה. בתיק 02-00120-90-0 ניתנה ביום 17.12.00 החלטת כב' הרשם אוחיון, בה קבע כי חובו של המבקש הוא 49,561 דולר, לפי שער הדולר ביום התשלום, צמוד לשער הדולר. כעבור 12 שנים, ביום 8.4.13, התקיים דיון בתיק ההוצל"פ בפני הרשמת (כתוארה אז) לוי-יטח. בפתח הדיון הפנה המבקש להחלטה הנזכרת לעיל של כב' הרשם אוחיון, והעלה טענות שונות כנגד גובה החוב. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ובה נקבע, בין היתר, כי אם המבקש ישלם עד 8.4.14 סך של 70,000 ₪ ייסגר התיק, ואם לא ישלם סכום זה עד לאותו מועד תהא המשיבה רשאית לגבות את מלוא הסכום העדכני שיהיה בתיק ההוצל"פ הנוסף שפתחה נגדו (תיק 02-17682-02-0). ביום 30.9.14, הגיש המבקש בתיק 02-17682-02-0 בקשה לסגירת התיק ובאותו יום החליטה כב' הרשמת (כתוארה אז) גץ-אופיר כי אין כל טעם לעסוק בבקשתו לפריסת החוב בטרם הוכרעה השאלה האם המשיבה זכאית לגבות את החוב במסגרת תיק זה.

כמו כן, ביום 8.2.15 ניתנה באותו תיק החלטת כב' הרשמת מחאג'נה-קרמאן, בה התייחסה להחלטה הנ"ל ותיארה את הבקשות הנוספות שהגישו הצדדים לאחר אותו מועד, ביניהן בקשה מיום 8.12.14 של המבקש לביטול הגבלות שהוטלו עליו באותו תיק. הרשמת ציינה כי אין מחלוקת באשר להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 8.4.13 ובאשר לעובדה שהמבקש לא שילם 70,000 ₪ עד ליום 8.4.14 כמוסכם. נדחו טענות המבקש בנוגע להליכים שקדמו לאותו הסכם ונקבע כי עליו לעמוד בצו התשלומים שנקבע בתיק ההוצל"פ. ערעור המבקש על ההחלטה מיום 8.2.15 נדחה בפסק דין מיום 15.7.15 בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה וערעור על אותו פסק דין נדחה ביום 25.2.16 בביהמ"ש המחוזי בחיפה במסגרת תיק 41120-09-15. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת הרשמת גץ-אופיר מיום 30.9.14 ובקשתו נדחתה ביום 3.12.15 על ידי הרשמת מחאג'נה-קרמאן. בהחלטתה הודגש כי בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה עובר להחלטתה הקודמת מיום 8.2.15 אינה יכולה להועיל למבקש.

המבקש הגיש ביום 9.2.16 בקשה חדשה בטענת "פרעתי", בה טען שסכום חובו כמשתקף בתיק ההוצל"פ איננו הסכום הנכון וכי לאור החלטת כב' הרשם אוחיון מיום 17.12.00 וסכומים שונים ששולמו על ידו ולא באו לביטוי בתיק ההוצל"פ, החוב העדכני צריך להיות נמוך בהרבה מהסכום שמופיע בלשכת ההוצל"פ. בבקשה זו ניתנה ביום 15.2.16 החלטת הרשמת מחאג'נה-קרמאן, בה נדחתה הבקשה ונקבע כי החלטת הרשמת לוי-יטח מיום 8.4.13 קבעה כסכום החוב המחייב את הסכום לפי דף החשבון לאחר הקטנת תשלומים ככל ששולמו. עוד קבעה הרשמת מחאג'נה-קרמאן כי אין כל כוונה לאשר בדיקת דף חשבון מחדש, אחרת אין טעם בהסכמת הצדדים שמטרתה גם סיום המחלוקת וסופיות הדיון. על החלטה זו הוגש ערעור לבימ"ש השלום.

בערעור לבימ"ש קמא טען המבקש כי בשום מקום בהחלטת הרשמת לוי-יטח מיום 8.4.13 לא צוין מה גובה החוב שיהיה בתיק וכי הרשמת מחאג'נה-קרמאן טעתה בכך שנמנעה מלבדוק את דף החשבון בתיק שמורה כי החישובים בו אינם מבוססים כלל על החלטת הרשם אוחיון מיום 17.12.00. בתשובת המשיבה נטען כי מדובר בערעור ב"גלגול" רביעי, כי אין לבימ"ש השלום סמכות לדון בערעור וכי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי בימ"ש ומגלה חוסר תום לב, כי איחר בהגשת ערעורו וכי בהחלטת הרשמת גץ-אופיר מיום 30.9.14 ננקב סכום יתרת החוב באותה עת – 136,222.73 ₪.

בימ"ש השלום קבע כי איננו סבור כי משניתנה החלטת הרשמת לוי-יטח ביום 8.4.13 רשאי המבקש להעלות טענות כנגד החוב בהוצל"פ כפי שהיה באותו מועד. נקבע כי ההחלטה נתנה תוקף להסכמות הצדדים באותו מועד, החוב בתיק ההוצל"פ היה גלוי וידוע מזה שנים וההסכמות שהושגו לא כללו שינוי בגובה החוב בתיק ההוצל"פ. צוין כי כפי שעולה מדף חשבון של תיק ההוצל"פ שצורף לערעור הנוכחי, ביום 10.4.13 עמד החוב על 120,083.67 ₪. כלומר, ההסכם שקיבל תוקף של החלטה ביום 8.4.13 מונע מהצדדים להעלות טענות הקשורות לתקופה שקדמה לאותו הסכם. באותו דיון ביום 8.4.13 העלה המבקש טענות לגבי גובה החוב ובסופו של דבר לא נמצא לכך ביטוי בהסכמות שהושגו בין הצדדים. נקבע כי אין בעובדה שבגוף החלטת הרשמת לוי-יטח לא ננקב גובה החוב במפורש כדי להעלות או להוריד. בגוף החלטת הרשמת גץ-אופיר מיום 30.9.14 צוין מפורשות כי יתרת החוב באותו מועד היא 136,222.73 ₪. בימ"ש השלום אף התייחס ל"חוות דעת" שצירף המבקש של רואת-חשבון וציין כי היא מבוססת על תחשיב הכולל תקבולים בשנים 2002 – 2007, דהיינו, עוד לפני שניתנה החלטת הרשמת לוי-יטח. בימ"ש קמא ציין עוד כי בדיון לפניו אישר המבקש כי השיקים אשר שולמו על ידו למשיבה ולטענתו לא דווחו לתיק ההוצל"פ הינם מהשנים שקדמו להחלטת הרשמת לוי-יטח. נקבע כי המבקש אינו רשאי להעלות טענות כנגד החוב לגבי התקופה שקדמה ליום 8.4.13 ולכן אין "חוות הדעת" יכולה לסייע לו. צוין כי באותה חוות דעת אין כל טענה לתקבולים לאחר שנת 2007. לכן מצא בימ"ש קמא כי לא נפל פגם בהחלטת הרשמת מחאג'נה-קרמאן מיום 15.2.16 והערעור נדחה.

המבקש טוען במסגרת בקשת רשות הערעור כי שיטת חישוב גובה החוב בתיק מוטעית מיסודה ועומדת בניגוד להחלטת ראש ההוצל"פ דאז (הרשם אוחיון). כלומר, המבקש חוזר ומפנה בטיעוניו להחלטת הרשם אוחיון משנת 2000 בנוגע להצמדת גובה החוב לשער הדולר. המבקש טוען עוד כי לא הסכים לקביעת גובה חוב כלשהו בעת עריכת ההסכם בלשכת הרשמת לוי-יטח, אלא הסכים לשלמו בהתאם לגובהו שיקבע לאחר שיבוצע החישוב הנכון לגבי גובהו על בסיס החלטת הרשם אוחיון משנת 2000. נטען כי יש לפרש את הסכמת הצדדים מיום 8.4.13 כך שהמבקש לא הסכים לגובה סכום החוב שהיה קיים בתיק ולכן לא צוין מפורשות בהסכם גובה סכום החוב שיהיה בתיק במידה שהמבקש לא ישלם את הסכום המוסכם. לטענת המבקש, הוא זכאי לקבל את יומו בטענת ה"פרעתי". כן טוען המבקש כי ההסכם שאליו הגיעו הצדדים בדיון בפני הרשמת לוי-יטח אינו יכול לבטל את הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין. עוד טוען המבקש כי מעולם לא הוזמן לחקירת יכולת ולכן לא ניתן היה להטיל עליו הגבלות בתיק ההוצל"פ.