רע"א 64814-12-14 אבו עסבה ואח' נ' חברת החשמל לישראל בעמ

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (הרשם הבכיר ניר זיתוני), לדחות את הבקשה לביטול צווי עיקול זמניים ולהותיר על כנו את צו העיקול שניתן ביום 7.4.14, וכן לחייב את המבקשים בהוצאות. המשיבה מתנגדת לבקשה.

בהחלטתי מיום 9.2.15 הצעתי לצדדים הצעה להחלטה מוסכמת בבקשה וקבעתי שהצדדים מתבקשים להודיע את הסכמתם או אי הסכמתם להצעה עד יום 15.2.15, ולאחר מכן תינתן החלטה בבקשה. המבקשים הודיעו הסכמתם ביום 11.2.15. המשיבה לא הודיעה הסכמתה עד יום 15.2.15. לפיכך, פקעה ההצעה ונוסחה החלטה זו. לאחר תום ניסוח ההחלטה, הסתבר שביום 16.2.15 בשעה 9.46 הוגשה הודעת המשיבה על הסכמתה להצעה, שבטלה לאחר שלא ניתנה תשובת המשיבה עד יום 15.2.15. איני מקבל הודעה זו, ואתן החלטתי.

אקדים ואומר, כי לפי סמכותי על פי התקנות, אדון בבקשה כבערעור, ודין הערעור להתקבל.

ביום 7.4.14 הגישה המשיבה תביעה כנגד עביר פלסט בע"מ ונגד המבקשים בסך 1,938,863 ₪ בגין שימוש בלתי חוקי בחשמל, אשר התגלה בשנת 2010. המשיבה תבעה עבור שימוש בלתי חוקי בחשמל מיום 7.8.01, מועד התקנת חיבור לרשת החשמל, עד דצמבר 2010, לפי אמות המידה שנקבעו לחישוב כזה. באשר לחיוב המבקשים עצמם, כפי שפורט בהחלטת בית המשפט קמא, כל שנטען הוא שהם אורגנים של החברה ופעלו "במטרה להונות את התובעת ע"י שימוש שלא כדין בחשמל תוך כוונה להתחמק מתשלום מלוא צריכת החשמל של הנתבעת 1 ובכך לשלשל לכיסם הפרטי רווח גדול יותר מפעילותן" ובהתאם לסעיף 6 לפקודת החברות.

בעת הגשת התביעה ניתן גם צו עיקול זמני, אשר תפס נכס מקרקעין בבעלות המבקש 1 בג'ת ודירת מגורים בבעלות המבקשים 2-3 בחיפה. ביום 9.11.14 הגישו המבקשים בקשה לביטול העיקול, בטענה להעדר ראיות מהימנות לכך שהמבקשים, להבדיל מהחברה, נושאים בתשלום, שכן אינם צרכני החשמל, ואין הסבר על עילת התביעה כנגד המבקשים. עוד נטען שלא הוכחה הכבדה כלפי המבקשים, שכן לא נטען כלל לחשש מפני הברחת נכסים על ידם.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה לביטול העיקול. לענין עילת התביעה קבע, שאכן ניתן היה לפרט טוב יותר את הטענות שהועלו כנגד כל אחד מהנתבעים. כך קבע, שהמבקשת 3 אינה מנהלת פעילה בחברה מאז 1999, אך לעובדה זו אין לטעמו חשיבות מכרעת כי העיקול הוטל על זכויות המבקשת 3 בדירת מגורים המצויה בבעלות משותפת של המבקשים 2-3. למעשה, קבע בית המשפט קמא, שכלפי המבקשת 3 אין ראיות מהימנות לעילת התביעה, אך למרות זאת לא ראה בכך חשיבות עקב היותה בעלים משותפים של הנכס שנתפס. ואולם, בכך שגה בית המשפט קמא. אין קשר בין הבעלות המשותפת בדירה לבין הראיות המהימנות הנדרשות לצורך הטלת עיקול. יש ויש הבדל בין עיקול המוטל על מחצית דירה משותפת , לבין עיקול המוטל על מלוא הדירה המשותפת.

בית המשפט קמא מצא שהתובעת עמדה ברף הנדרש לקיום ראיות מהימנות כלפי המבקשת 3, משום שהיא בעלת 20 אחוז מהמניות הרגילות של החברה ו- 16% ממניות ההנהלה. לדבריו, למבקשת 3 אחזקה משמעותית במניות החברה, וכנראה יש לה "קשר משפחתי קרוב" למבקש 2, שכן היא בעלת דירת מגורים ביחד איתו. במלוא הכבוד הראוי, אלו אינן ראיות מהימנות למירמה ולהונאה ובודאי לא להרמת מסך וחיוב אישי בחובות החברה. אין כלל שלפיו כל בעל מניות חייב בחובות החברה, אלא להיפך. אין כלל שלפיו כל קרובי המשפחה, קרובים ככל שיהיו, חייבים בחובות חברה שאחד מהם מנהל.

הטיעון שהופיע בהחלטת בית המשפט קמא, כי נראה לכאורה שיש בידי המבקשת 3 נתונים עובדתיים שניתן היה לפרט בתצהיר התומך בבקשה לביטול עיקול, גם הוא אינו טיעון מספיק. על פי הדין, בקשה לביטול עיקול שניתן במעמד צד אחד נדונה כאשר הנטל על מבקש העיקול להוכיח שהוא זכאי לעיקול, ולא הנטל על מבקש הביטול להוכיח שהוא זכאי לביטול. היה על המשיבה להוכיח את הנתונים העובדתיים ולא על מבקשת הביטול. בבקשת העיקול לא הוכח כלפי המבקשת 3 דבר שיטיל עליה את חבותה של החברה לשימוש הבלתי חוקי בחשמל.

אשר למבקשים 1-2, אין חולק שהם מנהלים פעילים של החברה, אבל אין לזקוף כלפיהם את העובדה שהכחשתם את השתתפותם בחיבור הבלתי חוקי לחשמל כללית, כאשר גם הטענות העובדתיות שהוכחו לכאורה כלפיהם, להבדיל מהטענות הנטענות כלפי החברה, סתמיות.