רע"א 6457/14 The Republic of Liberia נ' GSS GROUP ltd

1.        המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק בוררות חוץ שניתן כנגד המבקשת 2, רשות הנמלים של ליבריה; כאשר המבקשת 1, הרפובליקה של ליבריה, אמורה, לטענת המשיבה, להיות מחויבת אף היא על-פי אותו פסק בוררות ועל-כן היא צורפה כמשיבה נוספת לבקשת האישור. מדובר בפסק בוררות שניתן בלונדון והמחייב את המבקשת 2 בתשלום סכום של למעלה מ-44 מיליון דולר של ארה"ב.

2.        המבקשות פנו לבית המשפט המחוזי ביום 17.9.2013 בבקשה "להורות כי לא בוצעה המצאה כדין, לסילוק הבקשה על הסף ולמתן ארכה להגשת תשובה לבקשה לאישור פסק בוררות חוץ" (להלן:הבקשה המקדמית). לטענת באי-כוח המבקשות, הבקשה המקדמית הוגשה על יסוד ייפוי כוח שהוגבל להשמעת הטענות שנכללו בבקשה זו. עמדת המבקשות היתה, כי בטרם יתקיים דיון לגופה של הבקשה לאישור פסק הבוררות ראוי לדון בטענות המקדמיות שנפרשו בבקשה המקדמית. מטעם זה גם התבקשה דחיית המועד להגשת התשובה לבקשת האישור.

           ביום 17.9.2013 הורה בית המשפט המחוזי למשיבה להגיב לבקשה המקדמית והוסיף כי מועד הגשת התשובה לבקשה לאישור פסק הבוררות נדחה "בשלב זה", עד שתינתן החלטה בבקשה המקדמית. בהמשך הוגשה תשובה לבקשה המקדמית ולאחריה הוגשה תגובה לתשובה זו.

           ביום 20.8.2014 החליט בית המשפט המחוזי, בהסתמכו, בין היתר, על רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (5.2.2007), כי לא מתקיימים בענייננו טעמים כבדי משקל המצדיקים מתן ארכה להגשת תשובה לבקשה העיקרית עד לסיום הדיון בבקשה המקדמית. בית המשפט יישם בענייננו את העיקרון, שלפיו אין בהגשת בקשות מקדמיות, כשלעצמן, כדי להקים עילה טובה לדחות את המועד להגשת כתב הטענות העיקרי (כאן הכוונה לתשובה לבקשה לאישור פסק הבורות), שכן לא מצא כי מתקיימים התנאים המצטברים שיצדיקו מתן דחייה (קיום סיכוי סביר לקבלת הטענה המקדמית וגרירת המשיב להשקיע משאבים רבים ביותר שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין כדי להגיש את תגובתו העיקרית). לפיכך הורה בית המשפט למבקשות להשיב לבקשה העיקרית עד ליום 30.9.2014.

           מכאן בקשת רשות הערעור דנא, שבגדרה הוריתי ביום 29.9.2014 על הגשת תשובה ועיכבתי את חיוב המבקשות להגיש תשובה לבקשה לאישור פסק הבוררות.  

3.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה ושקלתי את טיעוני הצדדים מסקנתי שדין הבקשה להידחות.

4.        תחילה ייאמר כי צדקה המשיבה בטענה לפיה מדובר בסוגיה שלגביה לא תינתן רשות ערעור נוכח הוראת סעיף 1(1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלןהצו). הסעיף הנ"ל קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים ... ". והנה, החלטת בית משפט קמא עוסקת בדיוק בעניין זה – האם לדחות המועד להגשת תשובה לבקשת האישור על מנת שתחילה תתבררנה טענות מקדמיות שבפי המבקשות. המבקשות היו מודעות להוראות הצו ועל כן ביקשו להקדים תרופה למכה ובבקשת רשות הערעור טענו לאי תחולתו במקרה דנא, שכן לטענתן מדובר "בהחלטה שגויה שגרמה למבקשות עיוות דין" והיא אף חורגת מהדין. כל זאת, כיוון שלטענת המבקשות אין מדובר בקביעת מועדים "רגילה", אלא בחיוב נתבע זר להגיש כתב טענות עוד בטרם התבררה טענתו לפיה בית המשפט כלל לא רכש סמכות בינלאומית ביחס אליו (לגבי המבקשת 2), ובחיוב נתבע שהוא מדינה זרה הטוענת טענה של חסינות ריבון זר ופורום לא נאות להגיש כתב טענות עיקרי בטרם הוכרע בטענות הנ"ל (לגבי המבקשת 1).

           איני סבור כך. העובדה שבגדר הטענות המקדמיות שבפי המבקשות, שברי כי בית המשפט ידון בהן וייתן החלטתו לגביהן, כלולות גם הטענות המפורטות לעיל, אינה מוליכה למסקנה כי אין מדובר בהחלטה שעניינה קביעת מועדים להגשת כתבי טענות, ואיני סבור שמתקיימים טעמים טובים לאי החלת הוראות הצו על החלטת בית המשפט המחוזי בנדון. ודוק – בית המשפט עדיין לא החליט האם לפצל את הדיון, באופן שתחילה תתבררנה טענות הסף, אם לאו. כל שהוחלט הוא שאין מקום לעכב את הגשת התשובה לכתב הטענות העיקרי עד שתינתן החלטה בבקשה המקדמית.

5.        ואולם, גם אלמלא המחסום שניצב בדרכן של המבקשות מכוח הוראות הצו, סבורני כי אין מקום ליתן רשות ערעור. מדובר במובהק בהחלטה שעניינה בסוגיה המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית ושערכאת הערעור ככלל אינה מתערבת בה, אף אם היתה היא מגיעה לתוצאה אחרת (ואיני רומז שכך הוא במקרה דנא). מדובר בסוגיה דיונית הנוגעת לדרך ניהול ההליך, ל"התנהלות הדיונית" של בית המשפט, ואין מקום להתערב בשיקול הדעת המופעל לגביה, אלא במקרים נדירים וחריגים של גרימת עיוות דין ממש. במקרה דנא לא נגרם כל עיוות דין בחיוב המבקשות, גם בהתחשב במיהותן ובאופי טענותיהן, להעלות במועד אחד את כלל הטענות שבפיהן, הן טענות הסף והן הטענות לגופה של בקשת האישור, ולא להביאן לבית המשפט טיפין טיפין. יוטעם, כי קיימת חשיבות רבה לכך שהתמונה המלאה – דהיינו, כלל טענותיו של בעל הדין – תהיה פרושה לנגד עיניו של בית המשפט גם כאשר הוא מחליט בטענות סף. כך גם ניתן יהיה להחליט בצורה מושכלת וטובה יותר בשאלה האם לפצל את הדיון באופן שתחילה יוחלט בטענות המקדמיות (רע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי, פסקה 6 (31.1.2013)). ההכבדה המסוימת שאכן תגרם למבקשות (בהתחשב בעיקר במיהותן) נוכח חיובן לפרוש מלוא טענותיהן כבר בשלב זה, לרבות הטענות לגוף הבקשה העיקרית, אינה בגדר עיוות דין וניתן יהיה לפצות את המבקשות על טרחה זו, אם בסופו של דבר היא תתברר כמיותרת. דהיינו, אף אם שגה בית משפט קמא בהחלטתו (ואיני סבור כך), אין מדובר בשגגה שגוררת אחריה עיוות דין או יוצרת מצב בלתי הפיך. ויודגש שוב – גם אם ראוי שסוגיה מסוימת (כגון טענת החסינות שמעלה המבקשת 1) תתברר תחילה, אין הדבר מחייב שתינתן אורכה להגשת כלל כתבי הטענות עד להכרעה באותה סוגיה. השאלה מהו המועד להגשת מכלול הטענות שבפי המבקשות אינה זהה לשאלה מה יהיה בסופו של דבר סדר הטיעון. כפי שצוין, מעבר ליעילות הדיונית שתושג, יש בכך כדי לאפשר לבית המשפט לראות את מכלול הטענות ולעיתים ראיית התמונה המלאה מביאה לקבלת החלטות נכונות יותר גם בנושאים המקדמיים, לרבות בשאלה האם יש מקום לדון בהם תחילה.