רע"א 6361-15 בן-צבי ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל ואח'

        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) מיום 16.9.2015 בה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני המורה על עיכוב פינוים ממקרקעין עד להכרעה בתביעה שהגישו.

1. העובדות הרלוונטיות פורטו בהרחבה בהחלטה מיום 9.8.2015 שניתנה בבקשת רשות ערעור קודמת שהגישו המבקשים (רע"א 4895/15). בתמצית יצוין כי מאז שנת 1988 מחזיקים המבקשים בכ-6.5 דונם במושב נטף שליד ירושלים עליהם הקימו משתלה (להלן: המקרקעין) וזאת מכוח חוזי הרשאה עם המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (שתקרא להלן יחד עם המשיבה 2: המדינה), שהתחדשו מדי שלוש שנים. חוזה ההרשאה האחרון פג בחודש יוני 2005. בנוסף מפעילים המבקשים מסעדה שהוקמה על מקרקעין גובלים והינם בבעלותם הפרטית, למעט חלק מסויים מן המסעדה שנבנה על המקרקעין בהם מצויה המשתלה. בחודש אוקטובר 2010 הגישה המדינה תביעה נגד המבקשים לפינוי ולסילוק יד מן המקרקעין ולהשבת מצב המקרקעין לקדמותו (ת.א. (שלום ירושלים) 48041-10-10). ביום 14.11.2013 קיבל בית משפט השלום בירושלים את התביעה וקבע כי על המבקשים לפנות את המקרקעין בתוך עשרה חודשיםממועד פסק הדין ולהרוס את המחוברים אליהם תוך 14 חודשים ממועד מתן פסק הדין או תוך 30 יום ממועד זכייתו של צד ג' במכרז שתפרסם המדינה ביחס למקרקעין, ככל שיפורסם מכרז כזה (להלן: פסק דין השלום). בשולי הדברים ציין בית המשפט כי "טוב יעשה התובע [המדינה] אם יבחן במהלך אותו פרק זמן [עשרה חודשים] אפשרות למציאת מתווה בהתאם להוראות הדין, במסגרתו יהיה בידי הנתבעים [המבקשים] להתמודד על קבלת זכות לשימוש במקרקעין" (פסקה 35 לפסק דין השלום).

2. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין ועוד בטרם שנדון הוסיפו והגישו בחודש מרץ 2014 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בה עתרו, בין היתר, לחייב את המדינה להקצות להם את המקרקעין בפטור ממכרז ולחלופין לפרסם מכרז לשימוש במקרקעין טרם מועד הפינוי שנקבע בפסק דין השלום. עוד עתרו המבקשים לחייב את המדינה להיענות להצעתם לחילופי מקרקעין לשם הסדרת החריגה של המסעדה שבניהולם (עת"מ 55079-03-14). בדיון שהתקיים בעתירה ביום 28.4.2014 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה העתירה תימחק תוך שמירת מכלול טענות הצדדים. עוד הבהירה המדינה במסגרת ההסכמה האמורה כי הסמכות העניינית לפסיקת הסעדים להם עתרו המבקשים נתונה לבית המשפט האזרחי וכי לשיטתה המקרקעין נתונים לשיווק באמצעות מכרז פומבי בלבד, אותו בדעתה לפרסם בכפוף לדין, להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנהלי רשות מקרקעי ישראל.

3. כחמישה חודשים לאחר מכן, נדחה הערעור שהגישו המבקשים על פסק דין השלום (ע"א 5681-01-14, 1.10.2014) (להלן: פסק הדין בערעור), אך בית המשפט המחוזי האריך את מועד הפינוי עד ליום 13.9.2015 ואת מועד הריסת המחוברים למקרקעין עד ליום 10.2.2016. עוד נקבע כי ההוראה בדבר החזרת המצב לקדמותו והריסת המחוברים תוך 30 יום ממועד זכייתו של צד ג' במכרז תעמוד בעינה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בפסק דינו כי "ככל שמדובר בטענת המערערים כי השקיעו כספים במשתלה ובמחוברים אליה, אנו סבורים כי אין הדבר מצדיק את אי הפינוי, וכי הפינוי יבוצע במועד לעיל. נושא זה יבוא לידי ביטוי ויוכרע בהליך נפרד בין הצדדים ..." (פסקה 56 לפסק הדין בערעור).

4. בחודש פברואר 2015 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המדינה בה עתרו, בין היתר, לסעדים שנתבקשו בעתירה המנהלית. בהמשך הגישו המבקשים לבית המשפט בקשה "לקביעת מועד לקדם משפט ולהשעיית מנין הימים לעניין ביצוע פסק הדין בת.א. (שלום ירושלים) 48041-10-10" בה ביקשו כי פרק הזמן ממועד הגשת התביעה ועד להכרעה בה לא יימנה לצורך קביעת המועד שנקבע לביצוע הפינוי. בהחלטתו מיום 23.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי לא קמה הצדקה לעיכוב ביצוע הפינוי. בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על ההחלטה הנ"ל שנתחמה לשאלה האם ויתרו על בקשתם אם לאו – נדחתה אף היא (רע"א 4895/15, 9.8.2015).

5. לאחר הדברים האלה הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לסעד זמני להימנע מביצוע הפינוי עד חלוף 45 ימים מההכרעה בתביעה שהגישו. בהחלטתו מיום 16.9.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה נוכח קיומו של פסק דין חלוט וכי סיכויי התביעה "אפסיים" בהינתן העובדה שהסעדים המבוקשים בתביעה סותרים את פסק הדין בערעור אשר אין למצוא בו או בפסק דין השלום כל קביעה לפיה זכאים המבקשים להמשיך ולהחזיק במקרקעין בכלל או עד פרסום מכרז. טעם נוסף לדחיית הבקשה מצא בית המשפט בהשתהותם של המבקשים, שהגישו את התביעה דנן רק בחודש פברואר 2015, לאחר שפסק הדין בערעור ניתן כבר ביום 1.10.2014 וכן בזהות הקיימת בין הבקשה דנן ובין "הבקשה להשעיית מניין הימים לביצוע פסק הדין" שנדחתה בעבר. בית המשפט דחה, אפוא, את הבקשה וחייב את המבקשים בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.

6. מכאן הבקשה שלפניי בה טוענים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם שכן אי מתן הסעד הזמני יסכל את בירור תביעתם לגופה. המבקשים טוענים כי ניתן אמנם להעביר את המשתלה למקרקעין אחרים, ככל שיימצאו כאלה, אך הדבר כרוך בעבודה של ארבעה חודשים לפחות ובעלות של כחצי מיליון ש"ח (מתוכם הפסד הכנסה ופחת של כ-400,000 ש"ח). עוד טוענים המבקשים כי פסק הדין המחוזי אינו מקים מעשה בית דין לגבי התביעה דנן, שכן מדובר בעילות שונות ובית המשפט המחוזי אף ציין בפסק-דינו שאינו דן בטענותיהם להקצאת המקרקעין בין במכרז ובין בפטור ממכרז. לגישת המבקשים נוכח העובדה שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם, אין מקום לבחון את סיכויי התביעה לעומקם, ומכל מקום אין לומר שהתביעה משוללת יסוד ולטענתם סיכוייה טובים. עוד טוענים המבקשים כי אין זהות בין בקשתם הקודמת להשעיית מניין הימים לביצוע פסק הדין ובין הבקשה דנן. לבסוף מלינים המבקשים על הוצאות המשפט בהם חויבו.

7. המדינה מצידה מתנגדת לבקשה והיא סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המדינה מדובר בבקשה חוזרת של המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דין חלוט לאחר שבקשה קודמת נדחתה וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה עליה מבלי שהיה שינוי בנסיבות ודי בכך על מנת לדחותה. המדינה מוסיפה וטוענת כי סיכויי התביעה קלושים בהינתן העובדה שתביעתם של המבקשים היא הלכה למעשה תביעה לביטול פסק דין חלוט. מכל מקום, כך טוענת המדינה, בהינתן העובדה ששאלת הפינוי אינה עומדת לדיון במסגרת התביעה דנן, אין הצדקה לעכב את הפינוי לתקופה נוספת עד להכרעה בתביעה הנוכחית ואין לקשור בין מועד הוצאת המכרז למועד פינוי המקרקעין. המדינה מוסיפה ומפנה לעובדה כי מדובר בעסק מסחרי ולא במקרקעין המשמשים למגורים, ומציינת כי התנהלותם של המבקשים המגישים בקשות חוזרות ונשנות לעיכוב הפינוי שהוכרע בפסק דין חלוט אינה התנהלות ראויה וגם מטעם זה יש כדי לדחות את הבקשה.

8. דין הבקשה להידחות.

           כפי שנפסק לא אחת לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים והתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מעין אלה שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 23 (20.9.2011); רע"א 6126/12 ר.פ. אירועים וגנים בע"מ נ' חן, פסקה 20 (7.9.2012) (להלן: עניין חן); רע"א 3285/13 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, פסקה 14 (3.7.2013)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן הוא אחד מאותם המקרים.