רע"א 6286/15 ד"ר משה וינברג ושות' נ' אומגה טיפולי טקסטיל תעשייתים (1978) בע"מ

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.7.2015 (ע"א 8268-01-15, השופטת ר' לבהר-שרון). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 23.11.2014 (ת"א 31543-03-14, השופטת א' פרוסט-פרנקל).

רקע והליכים קודמים

2. המבקשת היא שותפות עורכי דין אשר ייצגה את המשיבה בהליכים משפטיים נגד חברת קשת ניקוי יבש בע"מ (להלן: חברת קשת). בין המבקשת למשיבה נכרת הסכם לפיו שכר הטרחה שישולם למבקשת יועמד על "17.5% מתוך כל שיתקבל" בעקבות הטיפול המשפטי. המבקשת ניהלה עבור המשיבה, בין היתר, הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגד חברת קשת ובמסגרתם נגבו כ-250,000 שקל לטובת המשיבה (תיק הוצל"פ 01-53434-07-7). בגין סכום זה שולם למבקשת שכר טרחתה כמוסכם ועל כך אין מחלוקת. עם זאת, בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לשאלת זכאותה של המבקשת לתשלום שכר טרחה נוסף בגין סכום אחר של כ-136,000 שקל שחברת קשת טענה כי יש להפחית מחובה למשיבה. טענה זו של חברת קשת הועלתה תחילה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ונדחתה ביום 25.8.2008 (הרשמת (כתוארה אז) ו' שוורץ). ערעורה של חברת קשת על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 19.9.2010 (עש"א 1874/08, השופטת י' שטופמן). המבקשת סברה כי היא הייתה זכאית לתשלום שכר טרחה נוסף בגין ייצוגה של המשיבה בערעור זה, על בסיס חישוב המתייחס לסכום הכסף שנחסך מן המשיבה בעקבות דחיית עמדתה של חברת קשת. מנגד, המשיבה סברה כי על פי הסכם שכר הטרחה המבקשת זכאית לתשלום בשיעור המוסכם מן הסכומים שהתקבלו אצלה בפועל בלבד, להבדיל מאלו שנחסכו עבורה.

3. ביום 8.12.2010 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום ובה עתרה לתשלום שכר טרחה נוסף על סך של 27,783 שקל (תא"מ 11848-12-10, השופט ר' אילן. להלן: התביעה הראשונה). תביעה זו הוגשה במישרין כנגד אורי וינרב (להלן: וינרב), מנהל ובעל מניות במשיבה, מבלי שצורפה אליה גם המשיבה. ביום 29.1.2012, לאחר ששמע את טענות הצדדים, בית משפט השלום דחה את התביעה – הן מחמת היעדר יריבות בין הצדדים, בשים לב לכך שלוינרב ולמשיבה אישיות משפטית נפרדת, והן לגופה. בהקשר זה ציין בית משפט השלום כי לשונו של הסכם שכר הטרחה תומכת בפרשנות שהוצעה על ידי המשיבה לפיה המבקשת זכאית לשכר טרחה רק בגין הסכומים שהתקבלו אצל המשיבה בפועל, וכי במסקנה זו תומכת גם התחקות אחר אומד דעת הצדדים.

4. ביום 12.3.2012 ערערה המבקשת על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי (ע"א 18812-03-12, השופטת ר' לבהר-שרון. להלן: הערעור הראשון) וטענה הן באשר לפרשנותו הראויה של ההסכם והן באשר לזיהויו של וינרב כצד לו. ביום 3.1.2013 נערך דיון בערעור במעמד הצדדים ובשלב זה חזרה בה המבקשת מערעורה בהמלצתו של בית המשפט המחוזי. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנותיו של בית משפט השלום בכל הנוגע להיעדר יריבות בין וינרב למבקשת וכן באשר לפרשנותו הנכונה של הסכם שכר הטרחה הן ראויות, והטיל על המבקשת הוצאות משפט מופחתות בשיעור של 10,000 שקל, תוך התחשבות בכך שחזרה בה מן הערעור.

5. ביום 17.3.2014 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה חדשה לתשלום שכר הטרחה שבמחלוקת. הפעם, היא ציינה בתביעה כנתבעת את המשיבה (להלן: התביעה השנייה). בתביעה זו חזרה וטענה המבקשת כי בשים לב לנוסחו של הסכם שכר הטרחה היא זכאית לתשלום בגין סכום הכסף שנחסך מן המשיבה בעקבות דחיית הערעור בעש"א 1874/08. מנגד, המשיבה טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. בהקשר זה הפנתה המשיבה לפסק דינו של בית משפט השלום בתביעה הראשונה, שבגדרו נדחו טענותיה של המבקשת כאשר הן הועלו כלפי וינרב לגופן וכן נקבעו ממצאים פוזיטיביים ביחס לפרשנותו של הסכם שכר הטרחה השוללים את זכאותה של המבקשת לשכר טרחה נוסף.

6. ביום 23.11.2014 דחה בית משפט השלום את התביעה על הסף. בית משפט השלום קבע כי התביעה השנייה עוסקת באותה עילת תביעה שבה עסקה התביעה הראשונה. לכך הוא הוסיף כי תחולתה של הדוקטרינה בעניין מעשה בית דין הורחבה בפסיקתו של בית משפט זה כך שהיא חלה גם על מי שלא היה צד להליך הראשון, באופן שחליפו של נתבע נהנה אף הוא מחסינות מפני תביעה נוספת. בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב לכך שטענותיה של המבקשת נדחו לגופן בתביעה הראשונה לאחר שהיא שטחה בפני בית משפט השלום את מלוא טענותיה, נקבע כי המבקשת מושתקת מלהעלות את טענותיה מחדש בתביעה שהוגשה כנגד המשיבה, וכי הקרבה המשפטית בינה לבין וינרב מספקת לצורך כך.

7. ביום 5.1.2015 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה השנייה לבית המשפט המחוזי (להלן: הערעור השני). המבקשת טענה בערעורה כי משעה שהתביעה הראשונה נדחתה מחמת היעדר יריבות, לא היה מקום לכך שבית משפט השלום ידון בה באותו הליך גם לגופה. בהתאם לכך, לשיטת המבקשת, לא ניתן לקבוע כי חל מעשה בית דין – הן ביחס לקיומו של השתק עילה והן ביחס לקיומו של השתק פלוגתא.

8. ביום 6.7.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע כי ההליך הנוסף נסב על אותן פלוגתאות שנדונו, הוכרעו והפכו לחלוטות בהליך הקודם, וכן על אותן עילות תביעה, וכי תביעות אלה התנהלו בין אותם צדדים או חליפיהם, בשים לב לקירבה המשפטית בין המשיבה לוינרב. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי התרשם כי "צריך להוקיע התנהגות מסוג זה" שבו נהגה המבקשת, "ולכבד את הכלל המורה לבעל דין שלא להטריד נתבע יותר מפעם אחת". בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבה הוצאות משפט בסך 35,000 שקל.