רע"א 5789/14 פלונית, פלוני נ' פלוני

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.7.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 13868-03-14 (כב' סגן הנשיא י' גריל והשופטות י' וילנר ו-ב' טאובר), בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המשיב על פסק דינו מיום 4.12.2013 של בית משפט השלום בחיפה בת"א 7180-08 (כב' השופט י' רטנר), אשר קיבל את התביעה העיקרית של המבקשת 1 (להלן: המבקשת) ודחה תביעה שכנגד של המשיב. 

רקע והליכים קודמים

1.        המבקשים הם זוג נשוי. החל משנת 1997 שימש המשיב כרופא ילדים של ילדי המבקשים, כאשר משנת 1999 שימש גם כרופא משפחה של המבקשת עצמה. בין השנים 2007-2003 התקיימה בין המבקשת למשיב מערכת יחסים אינטימית. משהגיעה מערכת היחסים בין השניים לקיצה, תיעדה המבקשת באמצעות צילום וידאו, בעצת בעלה - המבקש 2 (להלן: המבקש), שני מפגשים בינה לבין המשיב, במסגרתם קיימו השניים יחסי מין. לטענת המבקשת, נעשה הדבר לאחר שהשכילה להבין כי למעשה היא נוצלה על-ידי המשיב, ולשם השגת תיעוד המוכיח את אופי היחסים שהתנהלו בין השניים. מנגד, טוען המשיב, כי התיעוד נעשה מתוך כוונה לסחוט אותו, וכנקמה מצד המבקשת על החלטתו לסיים את מערכת היחסים ביניהם. 

2.        המבקשת הגישה לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה עקב ניצול מיני ואונס שביצע בה המשיב במהלך התקופה האמורה, תוך ניצול יחסי רופא-מטופל. המשיב מצדו הגיש נגד המבקשים תביעה שכנגד בגין פגיעה בפרטיותו ונזקים נפשיים שנגרמו לו בעקבות ניסיון המבקשים לסחוט אותו באמצעות הפצת סרט בו נראים המבקשת והמשיב במצב אינטימי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בבית משפט השלום היתה נטושה על שאלת אופי מערכת היחסים שהתקיימה בין המשיב למבקשת. בעוד שהמבקשת טענה ליחסים שנכפו עליה ושהתבססו על ניצול הפערים הקיימים בין בני הזוג (פערי גיל, מעמד, מצב כלכלי וכו') ועל היותה המטופלת של המשיב, המשיב טען שהמדובר ברומן מחוץ לנישואים שניהלו שני בוגרים בהסכמה מלאה. בית משפט השלום קבע, כי היחסים בין הצדדים לא נצבעו בכל גוון רומנטי אלא כללו יחסי מין בלבד. נקבע, כי המשיב ניצל את המבקשת באופן ברור ובוטה, כאשר הפך אותה "לשפחת המין שלו לצורך סיפוק צרכיו", תוך הבעת אדישות למצבה. בנימוקיו לקביעתו זו התבסס בית המשפט על התרשמותו החיובית מעדותה של המבקשת, וקבע כי מדובר בעדות מהימנה וכנה. צוין, כי אמנם המבקשת שיקרה במענה לחלק מהשאלות בשאלון בתחילת ההליך, אולם נקבע כי הדבר נבע מחששותיה מההליך המשפטי ומהמצב הנפשי המעורער בו הייתה בתחילתו, ולפיכך אין בכך כדי לפגוע באמינותה. בית המשפט גם עמד על ראיות נוספות התומכות בגרסתה של המבקשת. כך נקבע, כי המבקשת הייתה תלויה במשיב "כמעט בכל דבר וענין", בין היתר, מבחינה כלכלית, רפואית ורגשית, כאשר האחרון ניצל תלות זו, כמו גם את פערי המעמד והגיל הקיימים בין השניים ואת האמון שנתנה בו המבקשת, לשליטה בה ולניצולה לשם סיפוק יצריו המיניים, תוך שהוא מודע למצבה הנפשי הירוד של המבקשת עובר לתחילת היחסים ביניהם. אשר על כן, קיבל בית המשפט את התביעה העיקרית של המבקשת וקבע כי מעשי המשיב מקימים ביד המבקשת עילות תביעה נזיקיות שונות, ביניהן, רשלנות והפרת חובה חקוקה ביחס לסעיפים 3 ו-4 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998. בית המשפט פסק למבקשת פיצויים בסך 530,570 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה. כמו כן, דחה בית המשפט את התביעה שכנגד בקבעו, כי לא הוכח שהמבקשים ניסו לסחוט את המשיב או שהם האחראים להפצת הסרט המתעד את היחסים האינטימיים בין המשיב למבקשת. מאחר שהמבקשים יוצגו במשותף, לא מצא בית המשפט לנכון לפסוק הוצאות משפט נוספות למבקש בגין דחיית התביעה שכנגד.

3.        על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי, הן ביחס לקבלת התביעה העיקרית והן ביחס לדחיית התביעה שכנגד. בית המשפט קיבל את ערעורו של המבקש בנוגע לתביעה העיקרית, בקבעו כי ממכלול הראיות עולה שאופי הקשר ותדירותו מעידים על כך שמדובר במערכת יחסים זוגית שהיתה מושתתת על הסכמה מלאה ורצון חופשי של הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע כי:

"מכלול הראיות והעדויות כפי שהונחו בפני בית משפט קמא, אינו מוליך למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא לפיה הקשר בין הצדדים היה קשר של ניצול מיני, אלא להיפך. מחומר הראיות עולה שאופי הקשר, אשר נמשך על פני תקופה של כארבע שנים, ותדירות הקשר שבין הצדדים, מעידים על כך שמדובר במערכת יחסים זוגית המושתתת על הסכמה מלאה ורצון חופשי של שני צדדים בגירים המודעים להשלכות של מעשיהם" (עמ' 4 לפסק הדין. ההדגשה הכפולה במקור – צ.ז.).

           בין היתר נקבע, כי די בסתירות הקיימות בין האמור בתצהיר התשובות של המבקשת לבין עדותה בבית המשפט כדי לקבוע כי אין לבסס ממצאים על יסוד עדותה, וזאת תוך שלילת התרשמותו של בית משפט השלום כי הסתירות האמורות נבעו מחששותיה מעצם נקיטת ההליך המשפטי. כמו כן צוין, כי יש בנסיבות בהן הסתיים הקשר בין השניים כדי להעיד שהמבקשת לא הייתה חסרת אונים ומנוצלת, כטענתה. בית המשפט עמד על כך שאמנם כללי האתיקה הרפואית אוסרים על קיום קשר מיני בין רופא למטופל, אך ציין כי יש לתת ביטוי להפרת איסור זה במישור המשמעתי, ואין הפרה זו מקימה באופן גורף עילה נזיקית ללא הוכחת היסודות הדרושים לכך. יחד עם זאת, הותיר בית המשפט המחוזי את הכרעתו של בית משפט השלום ביחס לתביעה שכנגד על כנה, מאחר שלא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות בסוגיה זו. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

הבקשה

4.        בבקשת רשות הערעור דנא טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את ערעורו של המשיב ביחס לתביעה העיקרית. המבקשת טוענת, בין היתר, שהפיכת פסק דינו של בית משפט השלום נעשתה ללא נימוק ממשי וללא בחינה אמיתית וכנה של עובדות המקרה, כאשר בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומדת תפיסה ערכית שאינה ראויה, לפיה קיום יחסי מין לאורך תקופה ללא הבעת התנגדות אקטיבית, מהווה הוכחה לכך שהיחסים היו בהסכמה, ללא כל אלמנט של כפייה. על כן, לגישתה, מדובר בסוגיה החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים, שכן הגיעה העת לשרש תפיסה זו מן היסוד. לחלופין טוענת המבקשת, כי גם משנקבע כי ביחסי מין בהסכמה עסקינן, לא היה בכך כדי להביא לקבלת ערעורו של המשיב, שכן המדובר ברשלנות של רופא שבחר לנהל יחסים עם חולה פגיעה, שמצבה הנפשי הרעוע היה ידוע לו, בניגוד לכללי האתיקה הרפואית, ואגב כך גרם לה לנזקים. בכך עולה שאלה עקרונית לגישתה, בדבר גבולות היחסים המותרים ביחסי רופא-מטופל. המבקש מצדו משיג על כך שבשתי הערכאות הקודמות לא נפסקו לזכותו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין,  על אף ששלל הטענות שהפנה כלפיו המשיב במסגרת התביעה שכנגד נדחו הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור.