רע"א 54924-02-16 ואח' סיטיפס בע"מ נ' זדה ואח'

ב"כ היועץ המשפטי לממשלה

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

ע"י ב"כ עו"ד נחמה ברוק-שקי

1. לפניי בקשות רשות ערעור על שתי החלטות של "ועדת הערר בנושא חיובים מוגדלים ברכבת הקלה". המדובר בהחלטה בעניינו של מר אריאל זדה (מיום 12.1.2016); ובהחלטה בעניינה של הגב' אורנה פפרמן (מיום 18.1.2016). בשתי ההחלטות הללו, דנה ועדת הערר בסוגיה דומה – והיא הטלת "חיוב מוגדל" ("פיצוי כספי") על נוסעים ברכבת הקלה בירושלים. החיוב המוגדל הושת באמצעות בעלת "היתר ההפעלה" – היא חברת סיטיפס בע"מ (המבקשת). בשני המקרים מדובר בנוסעים ברכבת הקלה שלא תיקפו את הכרטיס שהיה ברשותם, כלומר שלא העבירו את הכרטיס במתקן המיועד לכך לפני תחילת הנסיעה או בתכוף לאחר תחילתה. בעניינו של מר זדה מדובר בנוסע שרכש מבעוד מועד כרטיס טעון מסוג "חופשי סמסטריאלי". בעניינה של הגב' פפרמן מדובר בנוסעת שרכשה כרטיס לשם נסיעה באוטובוס והייתה זכאית ל"זכות מעבר" 90 דקות לאחר מכן.

    

   החלטות ועדת הערר

    

2. בעניינו של מר זדה (המשיב ברע"א 54924-02-16) קבעה ועדת הערר שיש לבטל את החיוב המוגדל שהושת עליו. צוין בהחלטה שמר זדה טען שהוא רכש והטעין את הכרטיס אך שכח לתקף אותו. ועדת הערר ציינה שאין להקל ראש בפרסום הנרחב על חובת התיקוף בכל נסיעה וכך גם קובע החוק באופן ברור. עם זאת, הוסיפה הוועדה, שנוסע שרוכש חוזה נסיעה תקופתי כגון כרטיס סמסטריאלי, מבקש לעצמו "שקט נפשי" לאותה תקופה. נוסע שכזה אינו מודע לכך שבאי תיקוף הכרטיס הוא מונע תשלום בעבור נסיעתו לחברה המפעילה את הרכבת הקלה (סיטיפס בע"מ). במקרה שבו נקנה כרטיס עבור נסיעות חופשיות אך הוא לא תוקף – יש לתת משקל משמעותי לתום לבו של הנוסע. יש גם הבדל בעוצמת הפגם בין מי שלא שילם על הנסיעה בכלל, לבין מי ששילם על הנסיעה באמצעות רכישת "חוזה תקופתי" אך נמנע מלתקפו. על רקע זה קבעה ועדת הערר בהחלטה בעניינה של מר זדה, שיש לפעול לפי הכלל של "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". בשל העובדה שהמדובר בפעם הראשונה שבה מר זדה לא תיקף את כרטיס "החופשי-תקופתי" שהיה לו – יש מקום להתחשבות בו ולבטל את החיוב המוגדל. ועדת הערר הוסיפה עוד, ש"מכאן ולהבא יש להמיר באזהרה כל מקרה ראשון של אי תיקוף חוזה תקופתי מסוג חופשי חודשי, חופשי סמסטריאלי או חופשי שנתי. הומלץ ל"מנהל המסילה" להמיר במקרים אלה את החיוב המוגדל ב"אזהרה".

    

3. בעניינה של הגב' פפרמן (המשיבה ברע"א 4267-03-16) ציינה גם כן ועדת הערר שאין להקל ראש – לא בפרסום על חובת התיקוף בכל נסיעה, וגם לא בהוראות החוק הברורות על חובת התיקוף של הכרטיס. אך גם בעניינה של הגב' פפרמן ציינה ועדת הערר, שיש להבחין בין מקרים של אי תיקוף כרטיס ששולם מראש (כגון כרטיס מעבר בין אוטובוס לרכבת), לבין כרטיס שלא שולם מראש. ועדת הערר הוסיפה שנוסע שמקבל "זכות מעבר" למשך 90 דקות – יתכן וסבור הוא שנסיעת ההמשך היא "בבחינת מתנה" שניתנה לו. היא אינה גורעת או פוגמת בכיסו של מפעיל הרכבת. הנוסע שילם עבור דמי הנסיעה באוטובוס. הוא מניח לכן שהמשך הנסיעה הוא בחינם. במצב דברים זה, יש לבחון את תום הלב של הנוסע ואת רשלנותו התורמת. למרות הפגיעה בהכנסות מפעילת הרכבת סיטיפס במקרים של אי תיקוף, יש לתת משקל לנסיבות שכאלה, ולהפחית את החיוב. בהמשך להחלטה שניתנה בעניין זדה, קבעה ועדת הערר גם בעניינה של הגב' פפרמן, שגם נוסע המקבל "זכות מעבר" מבקש הוא לקנות לעצמו את אותו "שקט נפשי". עם זאת מקבל ההטבה צריך גם כן לבחון את תנאי ההטבה. לכן התקבלה טענת סיטיפס שלפיה מחובת הנוסע היה לדעת שיש לתקף את הכרטיס בשנית – אף בעת נסיעת המעבר. על יסוד כל אלה החליטה ועדת הערר בעניינה של הגב' פפרמן, שבשל העובדה שמדובר במקרה ראשון שבו הנוסעת לא תיקפה את הכרטיס במעבר בין האוטובוס לבין הרכבת הקלה, יש להתחשב בכך בנסיבות המקרה. הדבר הוביל לתוצאה של הפחתת החיוב המוגדל והעמדתו על סך של 40 ₪.

    

   בקשות רשות הערעור