רע"א 53449-07-15

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ; ת"א 28598-10-13) מיום 11.7.2015. בהחלטה זו הותר למשיבה (היא התובעת) להגיש חוות-דעת מומחה מטעמה, וזאת לאחר שהמבקשת (היא הנתבעת) כבר הגישה במסגרת ראיותיה חוות-דעת מומחה מטעמה בתחום הגפן והיין (כחוות דעת ראשונה בהליך בתחום זה).

בית משפט קמא נעתר לבקשה לאחר שעמד על פרשנותה של הוראת תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה אין מקום להגבלת זכות התובע להגיש חוות-דעת מטעמו, רק משום שהנתבע הגיש ראשון חוות-דעת מטעמו. ועוד נפסק שיש מקום להותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט שיבחן כל מקרה לנסיבותיו, כאשר רק במקרים חריגים לא תותר הגשת חוות-הדעת. צוין על כן, שאין זה המקרה שלא להתיר הגשת חוות הדעת: ראשית, משום שאין המדובר במקרה שבו היה על המשיבה-התובעת לצפות שתוגש חוות-דעת מטעם המבקשת-הנתבעת; ושנית, משום ששלילת זכות המשיבה-התובעת לסתור את טענות המבקשת-הנתבעת תגרום לפגיעה מהותית ביכולתה להוכיח תביעתה, בעוד שקבלת הבקשה כאמור לא תגרום לפגיעה משמעותית למבקשת שכן שלב שמיעת הראיות טרם החל.

בבקשת רשות הערעור שלפניי נטען שיש לבטל את ההחלטה. התבקשה קביעה עקרונית לפיה כאשר המדובר במקרה שבו חוות-הדעת היא המקימה את עילת התביעה או כאשר ברור שהנתבע עומד להגיש חוות-דעת מטעמו במסגרת ראיותיו – יש לשלול את זכות התובע להגיש חוות דעת נגדית מטעמו. נטען שבקשת המשיבה להגיש חוות-דעת מטעמה נגועה בשיהוי ניכר, ונימוקה – שהתקשתה במציאת מומחה ראוי – נטענה בעלמא, ואינה עולה כדי טעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשה. לחילופין התבקש להשית הוצאות "בשיעור משמעותי" על המשיבה בגין מהלכיה כאמור.

המבקשת התבקשה להתייחס לתחולתו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (בהתאם להחלטתי מיום 8.9.2015) על הנדון. בהתייחסותה היא טענה שבפרשת טנוס (רע"א 6795/12 סובחי טנוס נ' B.S.T Netherlands B.V (21.10.2012)), דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על החלטה בסוגיה זהה במהותה. ואף קיים שוני מסוים שעה שבפרשת טנוס התבקשה הגשת חוות-דעת לצורך סתירת טענת הגנה; ואילו בענייננו – כנטען – המדובר בחוות-דעת שנועדה לבסס את עילת התביעה. ונטען, שבית המשפט העליון לא דחה על הסף את בקשת רשות הערעור למרות הוראות הצו. ומכל אלה למדה המבקשת שהעניין אינו נכלל בגדרי הצו. עוד הוסיפה המבקשת וטענה, שנוכח הוראות הצו היא מוותרת על בקשתה החלופית בקשר עם פסיקת ההוצאות. ואציין שבדין עשתה כן (וראו: פרשת טנוס, בפסקה 8).

לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ובעמדת המבקשת כאמור, מסקנתי היא שדין הבקשה להידחות אף מבלי צורך בתשובה. כך, מבלי צורך להתייחס לתחולת הצו בנדון (וראו ודוקו פסקה 8 לפרשת טנוס העוסקת במועד חקירת נותני חוות הדעת), ולגופה של ההחלטה באין עילה לרשות ערעור. המדובר בהחלטה דיונית מובהקת; ובגדרי שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (פרשת טנוס, בפסקה 8). לא נמצא פגם המצדיק בעת הזו התערבות באיזון שערך בית משפט קמא בין הצדדים: מצד אחד – עצם מניעת הגשת חוות-דעת מטעם המשיבה עלולה לגרום לפגיעה מהותית ביכולתה להוכיח טענותיה; ומצד שני – לא נגרמת למבקשת פגיעה משמעותית בהגנתה, שעה ששלב שמיעת הראיות טרם החל. אין גם מקום לקבל את טענת המבקשת שלפיה "למשיבה צריך היה להיות ברור מלכתחילה שיש צורך בהגשת חוות דעת מטעמה...שכן חוות הדעת היא שמקימה את עילת התביעה שלה" (בסעיף 7). מבלי לקבוע אם חוות הדעת אכן "מקימה" את עילת התביעה (כהגדרת המבקשת); או שהמדובר בראיה נדרשת להוכחת עילת תביעה – הרי שממילא בעניינו אין המדובר במקרה בו היה על המשיבה לצפות בהכרח שתוגש חוות-דעת מטעם המבקשת, ובית משפט קמא ציין שהמדובר בחוות דעת הבאה לסתור את טענת המבקשת בנוגע להוספת סוכרוז ליין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.