רע"א 53397-06-16 מטילסקי נ' יצחקי

ביום 26.6.16 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחדרה (השופטת הדסה אסיף) מימים 26.5.16 ו- 14.6.16, לפיו נדחו בקשות המבקש להארכת מועד להגשת כתב תשובה לכתב ההגנה. המשיב מתנגד לבקשה.

לפי החלטתי מיום 19.9.16, נדרשה הגשת תשובה מטעם המשיב עד יום 25.10.16.

ביום 25.9.16 הודיע המבקש לבית המשפט, כי ביום 22.9.16 ניתן פסק דין בתביעה שבפני בית משפט השלום בחדרה. בהתאם לכך, באותו יום על פי סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט ומספר פסקי דין, התבקש ב"כ המבקש להודיע עד 9.10.16, קודם לתשובת המשיב, מדוע לדעתו אין למחוק את הבקשה לרשות ערעור.

המבקש הודיע ביום 10.10.16 מדוע לדעתו פסקי הדין שאליהם הופנה ניתנים לאיבחון, ומדוע לדעתו, נהג בית המשפט קמא שלא כראוי עת החליט בבקשה לסילוק על הסף, קודם להכרעה בבקשה לרשות ערעור. בסופו של דבר, הותיר את ההכרעה ביחס לשאלה שהוצגה בפניו לשיקול דעת בית המשפט. על כן, ביום 13.10.16 קבעתי כי אני מתעתד לשקול את הצורך ברשות ערעור על החלטת ביניים לאחר שניתן פסק דין, ואם יש ליתן רשות ערעור על החלטת ביניים לאחר שניתן פסק דין, ולאחר שאשקול, אחליט. הזכרתי את המובן מאליו, שאם ההחלטה תהיה למחוק את הבקשה או לדחותה, והיא תתקבל לאחר הגשת תשובת המשיב, יהיה המשיב זכאי להוצאות.

המבקש לא ביקש דבר נוסף. ביום 25.10.16 הוגשה תשובת המשיב.

תפקידה של רשות ערעור על החלטת ביניים, המאפשרת הליך ערעור נפרד מהליך הערעור על פסק הדין, לתקן סטייה בהליך המתנהל בפני הערכאה הדיונית, במקרה של נזק או פגיעה ממשיים בזכויות הצדדים אם ההליך ימשיך להתנהל לפי החלטת הביניים, או הליך מיותר או שגוי. מאליו מובן, שצורך זה אינו קיים כאשר ההליך בפני הערכאה הדיונית כבר הסתיים בפסק דין. מלבד ההגיון שטמון באי מתן רשות ערעור במקרה זה, קבלת ערעור על החלטת ביניים לאחר שניתן פסק דין היא מיותרת, שכן היא לא תחייב את ערכאת הערעור על פסק הדין. זה נימוק נוסף המצדיק שלא לדון ככל בבקשת רשות על החלטת ביניים לאחר שניתן פסק דין.

ואכן, המחוקק קבע בסעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט כי "החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה."

כל הנימוקים המצדיקים לפי סעיף זה דיון בערעור באופן מיידי ולא במסגרת הערעור על פסק הדין, אינם מתקיימים במקרה שבו כבר ניתן פסק הדין. ככל שהיתה להחלטה השפעה ממשית או שנגרם נזק ממשי לאחד הצדדים כתוצאה מההחלטה, הוא כבר נגרם והסתיים, כך שיש לדון בטענות אלה במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי.

אם לא די בהגיון ובהוראת סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט, דברים אלה נאמרו גם בע"א 476/90 מיטב הנדסה נ' מדינת ישראל פ"ד מו (4) 411, 416, שניתן לפני חקיקת סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט, ואושרו בע"א 8481/14 אפרידר החברה לפיתוח ישראל נ' אביב פריצקי שניתן ביום 26.2.16, לאחר חקיקת סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט. אמנם, אף אחד מהמקרים אינו בדיוק כמקרה שבפני, אבל אין ביניהם שוני רלבנטי. בכל אחד מהמקרים, אין לדון באפשרות ערעור על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, כאשר ההליך בפני הערכאה הדיונית הסתיים, וניתן להגיש ערעור בזכות על פסק הדין.