רע"א 52537-02-14 עצמון ואח' נ' עירית ירושלים

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) מיום 3.2.14, בה נדחה ערעור המבקשים על החלטת רשם ההוצאה לפועל, שניתנה במסגרת טענת פרעתי של המבקשים (עש"א 48696-11-13).

2.בשנת 1999 נקטה המשיבה הליכי הוצל"פ למימוש פסק דין שניתן נגד המבקשים בגין חוב ארנונה לשנים 1994-1998 (תיק הוצל"פ 03-09408-99-8, להלן- תיק ההוצל"פ). המבקשים שילמו את חובם לאורך השנים ובשנת 2006 נסגר תיק ההוצל"פ. בשנת 2006 הגישה המשיבה תביעה נוספת נגד המבקשים בגין חוב ארנונה לשנים 1999 – 2005 (ת"א 700179/06). המבקשים טענו להגנתם כי שילמו למשיבה, בשנים 1999 – 2003, תשלומים שונים לפירעונו של החוב הנטען, בעוד שהמשיבה טענה כי תשלומים אלה נזקפו לזכות תיק ההוצל"פ. בדיון שנתקיים בתביעה ביום 14.12.10 הסכימו הצדדים כי מסכום החוב "יופחתו התשלומים ששולמו עבור השנים 1999, 2000 ו-2003...", בשערוך שהוסכם, ובית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים. עוד באותו דיון הבהירה המשיבה כי מאחר שתשלומים אלה נזקפו לזכות תיק ההוצל"פ והביאו לסגירתו, הרי שכעת, משסכומים אלו נזקפו לטובת החוב נשוא התביעה, שומרת המשיבה על זכותה לפתוח מחדש את תיק ההוצל"פ. ב"כ המבקשים ציין בתגובה כי התשלומים הנטענים לא נזקפו לטובת תיק ההוצל"פ ולפיכך אין "להצהרה הזו על מה לסמוך".

3.ואכן, ביום 11.4.11 הגישה המשיבה בקשה לפתיחת תיק ההוצל"פ מחדש על סכום של כ-151,000 ₪. המשיבה טענה כי התשלומים מן השנים 1999, 2000 ו-2003 נזקפו על חשבון החוב בתיק ההוצל"פ והביאו לסגירתו. משהוסכם על הצדדים כי תשלומים אלה ייזקפו על חשבון החוב השוטף לשנים 1999-2005, יש לפתוח את תיק ההוצל"פ לגביית יתרת החוב. המבקשים לא הגישו תגובה לבקשה ורשם ההוצאה לפועל קיבל את בקשת המשיבה. המבקשים הגישו בקשה בטענת פרעתי וטענו כי פרעו את החוב במלואו, אולם טענתם נדחתה על ידי רשם ההוצל"פ בהחלטתו מיום 21.1.13 (למעט קיזוז תשלומים שבוצעו על ידי המבקשים לשנת 2006, בהם הודתה המשיבה). המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו לבית משפט השלום, ובהחלטה מיום 15.7.13 דחה בית המשפט (כב' השופט ג' ארנברג) את הערעור. יחד עם זאת קבע בית משפט קמא כדלהלן:

"חרף כל האמור נראה כי יש מקום להתערבות מסוימת והיא לעניין גובה הריבית. אמנם נכון שהריבית בגין חובות ארנונה לא משולמים מוסדרת בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלום חובה) התש"ם-1980 ואולם נראה כי בנדון דנן לאחר שהתיק היה סגור כ-7 שנים היה מקום, לפני זקיפת התשלומים לתביעה השניה, להזהיר את המבקשים כי הדבר עלול לגרום להגדלה משמעותית של החוב נשוא תיק ההוצל"פ לא רק בסכום החוב הנומינלי ולא רק בסכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין אלא כשהוא נושא ריבית לפי החוק הנ"ל. לא מצאתי שהדבר נעשה לפיכך יש מקום לאפשר למערערים לפרוע את חובם ללא ריבית זו והכל בתנאי שיעשו כן תוך 30 , כולל ימי הפגרה, מקבלת החלטה זו.

התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה. חרף האמור אם המערערים ישלמו תוך 30 יום מקבלת החלטה זו, כולל ימי הפגרה, את יתרת החוב בתיק כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד מיום זקיפת כל תשלום על חשבון החוב בתיק זה ועד התשלום בפועל יהיה בכל לסילוק החוב ותיק ההוצל"פ ייסגר. לא ישולם הסכום האמור תוך 30 יום תהיה המשיבה רשאית להמשיך ולפעול לגביית מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ כפי שאושר על ידי כב' הרשם בהתאם לחוו"ד המומחה שהמציאה המשיבה" (להלן- ההחלטה הראשונה).

4.בהמשך להחלטה הראשונה נחלקו הצדדים בשאלה כיצד יש לשערך את החוב בתיק ההוצל"פ. המבקשים טענו כי יש לצרף לחוב הפרשי הצמדה וריבית "רגילה" החלה על חובות שאינם פסוקים. לענין זה טענו המבקשים, בין היתר, כי מטרת ההחלטה היתה להפחית משמעותית את סכום החוב, בעוד שחישוב החוב לפי שיטת המשיבה אינו מוביל להפחתה כזו. מנגד טענה המשיבה, כי יש להוסיף לחוב הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החלים על חוב פסוק, וזאת מן המועד בו ניתן פסק הדין. רשם ההוצאה לפועל קיבל את טענות המשיבה ואת תחשיב החוב שהוגש על ידה, ולפיכך הגישו המבקשים ערעור נוסף לבית משפט השלום. בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 3.2.14, נשוא הבקשה, דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי בהחלטתו הראשונה "לא היתה כוונה להטיל על החוב הפרשי הצמדה וריבית כפי שמוטלים על חוב שלא ניתן לגביו פסק דין. מטרת ההחלטה היתה למנוע ריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות אך לא למנוע ריבית המגיעה כדין". עוד קבע כי צדק רשם ההוצל"פ כאשר קיבל את אופן חישוב החוב כפי שנערך ע"י המשיבה וכי דרך חישוב זו תואמת את החלטתו הראשונה ומהווה ריבית כדין, גם אם תוצאתה היא הפרש קטן בין הריבית בדרך חישוב זו לבין הריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (להלן - ההחלטה השנייה).

5.המבקשים אינם משלימים גם עם החלטתו השנייה של בית משפט קמא והגישו את הבקשה שלפניי, בה הם חוזרים על טענותיהם לענין שיעור הריבית. לטענתם, החלטתו הראשונה של בית משפט קמא קובעת כי אין לחייב את המבקשים בריבית פיגורים אלא "בהפרשי הצמדה וריבית רגילים". עוד נטען כי גם פרק הזמן של 30 יום שנקצב לתשלום החוב, מעיד על כך שצריכה היתה לחול הפחתה משמעותית בגובה החוב. לחילופין, התבקש בית המשפט להורות על מינוי מומחה לצורך חישוב הריבית בתיק, ונטען כי גם אם יש להורות על פתיחת תיק ההוצל"פ, הרי שיש לעשות כן רק עבור תשלומים ששולמו על ידי המבקשים בשנים 1999,2000 ו-2003, כאמור בפסק הדין מיום 14.12.10.

6.נוכח ההתדיינות רחבת ההיקף שבין הצדדים בסוגיית הארנונה, זומנו הצדדים לדיון לפניי על מנת לבחון אם ניתן לסיים את המחלוקות שביניהם בהסדר שישים קץ להתדיינות הענפה. משנתברר שאין תוחלת להסדר, ניתנת החלטה לגופם של דברים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

7.בית משפט קמא, בהחלטתו הראשונה, הורה כי ככל שהמבקשים יפרעו את יתרת החוב בתיק ההוצל"פ תוך 30 יום, יהיו זכאים לשלמו כשהוא נושא "הפרשי הצמדה וריבית כדין". מדובר בחוב פסוק ולפיכך יש לשלמו, על פי הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. כפי שהבהיר בית משפט קמא בהחלטתו השנייה, מטרת החלטתו הייתה "למנוע ריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות אך לא למנוע ריבית המגיעה כדין". לא נפל כל פגם בהחלטתו.

8.בשולי ההחלטה יוסף, כי המבקשים העלו בבקשתם טענת נוספות שלא הועלו בערעורם האחרון לפני בית משפט קמא, ובין היתר טענה להיעדר הסמכות לפתיחת תיק ההוצאה לפועל מחדש, וכי פתיחתו נעשתה בניגוד לפסק דין חלוט. מדובר בטענות הנוגעות להחלטתו הראשונה של בית משפט קמא, שניתנה כבר ביום 15.7.13, ולפיכך חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור בעניינה.