רע"א 51233-06-14 פימה נ' קורמן

זו בקשה לרשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (הרשם הבכיר ניר זיתוני) מיום 26.5.14 לדחות את בקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדר ביום 27.5.05. המשיב מתנגד לבקשה.

ביום 12.1.14 הגיש המבקש את בקשתו לבית המשפט קמא, בה טען שלא קיבל כל הלוואה וכלל אינו מכיר אדם בשם "אבי ביטון". עוד טען, כי מעולם לא נשלחה לו הזמנה ומאישור המסירה עולה שהשליח לא החליט מה קרה, אלא ציין גם "סירב לקבל", גם "הושאר במקום" וגם "הדבקה". המבקש טען, שאישור זה שגוי ולא עולה ממנו כי המוסר פעל בשקידה ראויה וסבירה ונדמה כי לא מנה נסיבות המסבירות את שקרה בזמן המסירה. לטענתו, כשבועיים לפי הגשת הבקשה ביצע בדיקה בלשכת ההוצאה לפועל ולתדהמתו הרבה גילה תיק הוצאה לפועל. המבקש ביקש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק וטען שיש לו טענות הגנה טובות נגד התביעה.

כעולה כבר מהבקשה עצמה, האמירה שמעולם לא נשלחה למבקש הזמנה אינה נכונה. נשלחה לו הזמנה וגם הובא אישור מסירה לתיק בית המשפט, אלא שלמבקש טענות נגד המסירה. אין ספק שנשלחה למבקש הזמנה לדין.

אשר לטענות כנגד אישור המסירה, אמנם לא נרשם בו שהמוסר פעל בשקידה סבירה, אך יש לדחות את טענת המבקש, שיש סתירה כלשהיא בין שלושת הפרטים שמולאו. יכול להיות מצב עובדתי, שבו המבקש סירב לקבל את המסירה, ולכן הושאר לו כתב בי דין על ידי הדבקה. זה המצב העובדתי העולה מאישור המסירה, ואין צורך להוכיח שקידה סבירה יותר מאשר שהמבקש מסרב לקבל. לא צריך לבוא אליו שוב ושוב. המבקש לא טען בבקשתו שלא קיבל את ההזמנה לדין, אלא שזו לא נשלחה אליו (דבר שאינו נכון) ושאישור המסירה שגוי (וגם זה לא נכון). מכאן, שהמסירה אכן בוצעה כדין, ובדין ניתן פסק הדין שהמבקש ביקש לבטלו.

עוד התברר בפני בית המשפט קמא, שביום 4.8.105, דהיינו סמוך לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה לפשיטת רגל בתיק פש"ר 672/05, אשר נסגר לבסוף ביום 1.5.08 עקב ניצול לרעה על ידי המבקש. במהלך פשיטת הרגל, המשיב הגיש תביעת חוב לפי פסק הדין שמבוקש ביטולו כעת, ובשל כך המשיב היה נוכח באחד הדיונים בפשיטת הרגל, שם אמר לטענת המבקש דברים שהיו עילה לתביעת לשון הרע שהגיש המבקש כלפי המשיב, אשר נדחתה ביום 11.7.10. כל העובדות האלה הוסתרו על ידי המבקש בבקשתו, וגם לא בתשובה לתגובה שהגיש.

המסקנה היא שהמבקש ידע גם ידע על פסק הדין שניתן נגדו לזכות המשיב, מתוך תביעת החוב בהליך פשיטת הרגל. אין צורך איפוא לדון בשלל הגירסאות של המבקש אודות הדרך והמועד שבו התגלה לו פסק הדין שניתן לו, או תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו. בהקשר זה אציין, כי התמיהה שהועלתה בדבר פתיחת תיק הוצאה לפועל בשנת 2012, זוכה להסבר, לפחות חלקי, מתוך הנתונים שבפני בית המשפט. סמוך לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש בקשה לפשיטת רגל. לא היה טעם בפתיחת תיק הוצאה לפועל ותשלום האגרה, כאשר לא ניתן לבצע את פסק הדין עקב עיכוב הליכים בפשיטת רגל. הליכי פשיטת הרגל הסתיימו בשנת 2008. אז ניתן היה לפתוח תיק הוצאה לפועל, אב בין הצדדים התנהלו הליכי תביעה עד 2010. לאחר מכן, אפשר שקשה למצוא עו"ד שיטפל בהוצאה לפועל של פסק דין ישן.

בנוסף על העובדה שהמסירה של כתב התביעה היתה כדין, וכי המבקש ידע על פסק הדין נגדו לפחות מאז 2008, מסתבר שבוצעה מסירה של פסק הדין למבקש ביום 18.8.13. טענה זו, שעלתה והוכחה בתגובת המשיב לבקשה, לא נסתרה כלל. כלומר, מלבד העובדה שיש בכך סתירה לגירסאותיו של המבקש אודות גילוי פסק הדין, המבקש הגיש את בקשתו באיחור רב, ללא בקשה להארכת מועד, וללא טעם מיוחד שיצדיק הארכת מועד להגשת הבקשה.

אילו הוגשה הבקשה במועד, הרי לאור מסירת ההזמנה כדין, היה על בית המשפט קמא לדון בשאלה אם יש לבטל את פסק הדין לפי שיקול דעת בית המשפט. בנסיבות אלה, שבהן הבקשה הוגשה לאחר המועד, אין הוא צריך כלל לדון בגופה של הבקשה, ודין הבקשה היה להידחות לא מן הטעם שהוגשה באיחור.

לא ירדתי לסופם של הנימוקים שנכתבו בסעיף 12 להחלטת בית המשפט קמא. לאחר שציין שהבקשה הוגשה באיחור, ציין הרשם הבכיר כי "בקשה זו יכולה להתקבל רק כאשר בית המשפט משתכנע בקיומן של פגמים יסודיים בהליך שקדם למתן פסק הדין ובנוסף מגיע למסקנה כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום לנתבע עיוות דין של ממש. לאחר ששקלתי את טענות צדדים לא שוכנעתי כי התקיימו שני תנאים מצטר ברים אלו ולכן דין הבקשה להידחות". אם הבקשה הוגשה באיחור בלי טעם המצדיק הארכת מועד, אין הבקשה יכולה להתקבל, ללא קשר לקיום תנאים נוספים. אם עברנו את המכשלה של מועד הגשת הבקשה, הבקשה תתקבל גם אם רק נפלו פגמים במסירת ההזמנה לדין לנתבע, ולא יגרם לנתבע עיוות דין, הגם שיש להניח שבכל מקרה שפסק הדין שניתן על פי הזמנה לדין פגומה נגרם עיוות דין, כך שאין מדובר בשני תנאים. אם הכוונה אינה לפגם במסירת הזמנה לדין, אלא בביטול לפי שיקול דעת בית המשפט, יש לשקול את טענות ההגנה ולא רק את השאלה אם הותרת פסק הדין על כנו תגרום עיוות דין.