רע"א 49938-06-14 צ. את גוליבר קירצופים בע"מ ואח' נ' גוליבר בטיחות פורצת דרך בע"מ ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה בה"פ 1722-01-14 (כב' השופטת נ' מיימון שעשוע), בה נדחתה בקשת המבקשות למתן צו זמני האוסר על המשיבים לעסוק באופן גורף בתחום הקרצוף המשונן או להעסיק את המשיב 2 כיועץ או מפקח על עבודות המבוצעות בתחום זה על ידי יתר המשיבים.

רקע הבקשה וההחלטה שביסודה, היא בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהוגשה על ידי המבקשות, בה טוענות הן כי המשיבים 1 ו-2 מבזים צו שניתן ביום 13.1.14 במסגרת הסכם פירוק שותפות, ולפיו הוסכם כי עליהם להימנע מלעסוק מסחרית בקרצוף משונן של כבישים (להלן: ההסכם). הובהר כי האיסור אינו חל על מתן יעוץ מקצועי שאינו מסחרי.

השאלה שניצבה לפני בית המשפט קמא היתה, האם התקשרות בין המשיב 2 לצד ג' מהווה הפרת הסכם הפירוק והצו שניתן. בית המשפט קמא קבע כי בפירוש כוונת הצדדים להסכם הנ"ל, יש להתחשב בזכות יסוד חופש העיסוק, והגבלתה צריכה להיות סבירה ומידתית. על כן מצא לקבוע, כי הכף נוטה לפרשנות מצמצמת של הגבלת המשיבים מתחרות עסקית ישירה עם המבקשות, ולא הגבלת חופש העיסוק של המשיב 2 במתן שירותי יעוץ, ניהול או פיקוח לגופים אחרים. מכל מקום, כך קבע בית המשפט קמא, צריכה הסוגיה להתברר במסגרת תביעה כספית, שכן גם לפי הסכם הפירוק המדובר בפיצוי כספי בגין הפרת הסכם שאף היקפו נקבע בגובה התמורה שקיבלו המשיבים בגין העבודות שביצוע עבור האחרים.

נוכח האמור וכל עוד לא הכריע בית המשפט קמא לאחר שמיעת ראיות בדבר כוונת הצדדים בהסכם הפירוק, דחה את הבקשה למתן צו מניעה, וממילא גם את הבקשה לבזיון בית המשפט בהעדר הוכחה בשלב זה של הפרת ההסכם.

תמצית טענות המבקשות היא, כי אין המדובר בהגבלת עיסוק אלא במכירת עסק ואיסור תחרות בעסק הנמכר, ועיסוקו של המשיב 2 בתחום ללא דין וחשבון, מעיד על תחרות עסקית ישירה והפרת הסכם מצידו. על כן היה על בית המשפט לבחון את סוגיית האיסור מלעסוק בתחום, דבר שלא נעשה על ידו.

המבקשות מפרטות את הראיות שהוגשו מצידן במהלך ההתדיינות והמלמדות לדעתן על הפרת הסכם הפירוק, ועל העובדה כי התשלום ששולם על ידם הינו מידתי וסביר שנועד למכירת המיזם והעסק ולא לצורך הגבלת עיסוק גרידא. כן טוענות הן לפרשנות משפטית שגויה מצידו של בית המשפט. לעניין זה טוענות המבקשות כי היה על בית המשפט קמא להורות לכל הפחות על הפקת הכספים המתקבלים בנאמנות ו/או בקופת בית המשפט עד הכרעה בגורלם.

אחר עיון בבקשה וצרופותיה, וכן בהחלטת בית המשפט קמא, לא מצאתי להיעתר לה.

כידוע, הכלל הוא כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים ובעניינים אלה נהנית ככלל הערכאה המבררת משיקול דעת רחב, תוך שבשיגרה נמנעת ערכאת הערעור מלהתערב, אלא במצבים חריגים, במשורה ובמקרים נדירים בלבד (ראו לדוגמה, רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נ"ה(2) 307, 310 (2000); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 4 (27.2.2012); רע"א 8843/09 רוזה סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים, פיסקה 4 (5.11.2009)). לא מצאתי שענייננו נופל במסגרת מקרים חריגים אלו, וכבר בשל כך דין הבקשה להדחות.

לכך יש להוסיף, כי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות וכי הנזק שנטען על ידי המבקשות אינו בלתי הדיר. כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו, הסכם הפירוק שבין הצדדים קובע פיצוי כספי בגין הפרה, כשהפיצוי הוא התמורה שהתקבלה בגין העבודות שבוצעו לאחרים (עמ' 3 ש' 9-11 להחלטת בית המשפט קמא, וסעיף 9 להסכם שבין הצדדים). על כן, ובהעדר ראיה לסיכול תביעת הפיצוי, תוכלנה המבקשות לקבל את המגיע להן, ככל שאכן יזכו בדין.

באשר לטיעוני המבקשות בדבר טעויות בית המשפט קמא באשר לפרשנות העובדתית והמשפטית בקביעותיו, יש לזכור כי המדובר בהחלטת ביניים של בית המשפט קמא, שאין בה כדי לקבוע מסמרות בתוצאת התיק, וכששמורה למבקשות הזכות לערעור על החלטת הבינים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. כפי שציין המשנה לנשיאה, כב' השופט (בדימוס) א' ריבלין ברע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת נעים (11.6.2012), הרי שהחלטת ביניים אינה אלא אבן-דרך, לפעמים אחת מיני רבות, במסלול הבירור של התובענה. על פי רוב, רק עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התמונה בכללותה, שאז נבלעות החלטות הביניים כולן אל קרבו של פסק הדין, וביד בעלי הדין נתונה הזכות לערער עליו כמקשה. בנסיבות אלה, הן הצורך למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט בערכאה המבררת, הן העומס הכבד המוטל ממילא על ערכאות הערעור, מצדיקים כי במקרים רבים יידחה הדיון בערעור על החלטת הביניים לעת שלאחר תום המשפט, זאת למעט במצבים חריגים בהם לא ניתן יהיה למנוע את הנזק ולהשיב בדיעבד את המצב על כנו.

בענייננו לא שוכנעתי כי היוותרות ההחלטה על כנה, יש בה כדי לגרום נזק או עיוות דין בלתי הפיך. אין בהחלטת בית המשפט נושא בקשה זו כדי לשנות את מצבן של המבקשות כה לרעה, ודאי לא באופן בלתי הפיך כמפורט לעיל. בהנתן האמור, אין הצדקה איפוא להפעלתו המידית של מנגנון הביקורת הערעורית.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א אב תשע"ד, 07 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.