רע"א 49671-01-17 שרגא ואח' נ' גורדו

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשם הבכיר א' יחזקאל) מיום 16.1.17, בגדרה הורה על ביטול העיקול שהוטל על נכסיו של המשיב במסגרת התובענה שהגישו כנגדו המבקשים.

המבקשים הגישו לבית משפט השלום כתב תביעה בסדר דין מקוצר ביום 22.12.16, בגדרו נטען כי המשיב הודה בכתב ביום 8.3.10 כי הוא חייב למבקש 1 (להלן: "המבקש") סכום של 416,78 ₪. המבקשים טענו כי על אף ההתחייבות בכתב לא שילם המשיב סכום זה, ולפיכך עתרו לחייבו בתשלום הסכום בצירוף הצמדה וריבית. בד בבד עם הגשת התביעה, ביום הגישו בקשה להטלת עיקול זמני. בית משפט השלום נעתר לבקשה בו ביום (22.12.16), כשהוא קובע כי שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיומו של חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. עם זאת, התנה את הטלת העיקול הזמני, בין היתר, בהפקדת סכום של 50,000 ₪ ובמתן ערבויות.

ביום 3.1.17 הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף ובקשה נוספת לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד. דיון בבקשה לביטול צו העיקול התקיים ביום 10.1.17. במסגרת הדיון נחקרו הצדדים, ובתום הדיון נקבע לוח זמנים קצר להגשת סיכומים בכתב. ביום 16.1.17 ניתנה החלטה בבקשה, היא ההחלטה נשוא הבקשה שלפני.

בהחלטתו קבע בית משפט השלום כי עדות המשיב לא היתה נקיה מקשיים, אולם על אף זאת יש מקום להיעתר לבקשתו. זאת לא מהטעם שהמשיב הכחיש את חתימתו על המסמך, אלא מאחר וכנגד המבקש ניתן ביום 22.7.08 צו כינוס נכסים, ביום 26.4.10 ניתן כנגדו צו פשיטת רגל וביום 20.4.16 ניתן בעניינו צו הפטר. בית המשפט קבע אמנם שהמסמך עליו מבוססת התביעה מתייחס לחובות "אשר לכאורה אין עניינן בשכר עבודה", בשונה מהטענה שהעלה המשיב (שקשר את הסכומים להסכם עבודה משנת 2007). עם זאת, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי מדובר בחובות הקודמים לצו הכינוס ושהיו לפיכך בני תביעה לפני מתן צו הכינוס ושלא ניתן לתובעם מהמשיב לאחר מתן צו ההפטר. לפיכך הגיע לכלל מסקנה ש"לא הורם הנטל לבסס את קיומה של עילת תביעה לכאורה". בית המשפט קמא הוסיף וציין שהבקשה הוגשה לכאורה בשיהוי, אך בכך לא היה כדי להכשילה. אשר לרכיב ההכבדה, הבהיר בית המשפט קמא שזה בוסס כנדרש.

המבקש טען שלא היה מקום לביטול העיקול, ולמצער לא היה מקום לבטלו בנוגע לאותם סכומים המתייחסים לחובות שמועדם מאוחר לצו הכינוס (שני סכומים ששולמו לקרוביו של המשיב בתאריכים 7.1.10 ו-11.1.11, שפורטו כסכומים מס' 16 ו-17 במסמך עליו חתם המשיב, ושהוצגו אסמכתאות לגבי העברתם לחשבונות הבנק). בתגובתו טען המשיב, בעיקרו של דבר, כי גם סכומים אלה, אם אכן שולמו, אינם אלא תשלומים ששולמו לו בעניין הסכם העסקה שנכרת בינו לבין המבקש בחודש יוני 2007, ולפיכך מדובר בסכומים שהיו בני תביעה במסגרת הליך הכינוס. לבד מטענה זו חזר המשיב על טענות שהעלה לפני בית המשפט קמא.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות להביע דעתם בנוגע לאפשרות שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל באופן חלקי.