רע"א 4781-04-15 דקה נ' בנק לאומי באקה אל גרביה 10983 ואח'

המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת רויטל באום) מיום 10.3.15, אשר דחה את בקשת רשות הערעור של המבקש על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, לדחות את בקשתו של המבקש לבטל את הליכי הכינוס ולאפשר למבקש לפדות את הנכס. במקביל לבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לסעד זמני, המורה למשיבים ולצד שלישי להימנע מהשלמת עסקת המכר, נשוא ההחלטה של רשמת ההוצאה לפועל מיום 26.11.14, עד למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור, או מתן פסק דין בערעור, אם תינתן רשות ערעור.

נימוקי הבקשה לסעד זמני הם, סיכויי הערעור הגבוהים, והטענה שאמנם הסכם המכר אושר על ידי רשמת ההוצאה לפועל, אבל פינוי הנכס מן המבקש טרם בוצע. לפי הטענה, אי היענות לבקשה תגרום למבקש נזק בלתי הפיך, שכן הנכס הוא מקרקעין עליהם קיים מפעל, שהוא רכושו היחיד של המבקש, המוגן על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד מתן הצו לא יגרום למשיבים נזק.

נטען בבקשה לסעד זמני, שהבקשה לרשות ערעור היא חלק בלתי נפרד ממנה. בבקשה לרשות ערעור נטען בין היתר, שבית משפט השלום טעה בהכתירו את החלטתו כ"פסק דין" כאשר לא ניתנה רשות ערעור, והיה עליו לכנותה "החלטה". מבלי לברר את משמעותה של הטענה, צדקה השופטת המלומדת בהכתירה את החלטתה כ"פסק דין". פסק דין גם הוא החלטה. החלטה היא פסק דין או החלטה אחרת. לפי הדין, ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת היא לפי השאלה אם ההחלטה מסיימת את ההליכים בערכאה זו. החלטה המסיימת את ההליכים בבית משפט השלום, כמו החלטת השופטת בבקשה לרשות ערעור, היא פסק דין.

ב"כ המבקש ער לכך שלא ינתן רשות ערעור בבקשת רשות הערעור המבוססת כל כולה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואינה מעוררת שאלה בעלת השלכה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מתחום הבקשה (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 1982)). על כן, הוא טוען שהבקשה מעלה שאלות עקרוניות.

אין זה המקום להכריע בשאלה אם השאלות שמעלה המבקש הן שאלות עקרוניות, או שהן שאלות הנסובות על הנסיבות הספציפיות של המקרה. הכרעה בשאלה זו היא למעשה הכרעה בבקשה לרשות ערעור עצמה, ואותיר הכרעה בשאלה זו עד לאחר שאעיין בטענות המשיבים. די אם אומר, שבשלב זה, נראה שהשאלה בדבר היקף השיקולים לפי תקנה 26 לתקנות ההוצאה לפועל היא עקרונית הרבה יותר מהשאלה אם אישור המכר של הנכס, בבחינת מעשה עשוי, גובר על הפגמים הנטענים בהליך הכינוס, ובפרט במתן האפשרות לחייב לפדות את הנכס.

בבחינת מאזן הנוחות בין הצדדים, הבאתי לעיל את כל מה שנאמר על ידי המבקש בענין זה, גם בתצהירו. מדובר במילים כלליות, ללא ראיות וללא פירוט, שאין די בהן. לא הוכח שהמקרקעין שעליהם המפעל הם רכושו היחיד של המבקש. זהו מקום העבודה שלו, ולא מקום מגוריו. ההלכות בנוגע למאזן הנוחות קובעות שכאשר הנכס הנדון הוא נכס עסקי, מעכבים את הביצוע פחות מאשר כאשר עסקינן בדירת המגורים של המבקש.

יתר על כן, המבקש לא טען ובודאי שלא הוכיח, שפינויו מהמקרקעין יסב לו יותר נזק מאשר השארתו במקרקעין. הוא לא הוכיח את הכנסותיו מהמפעל, שיפסקו אם יפונה ממנו, אל מול אפשרויותיו להתפרנס במקום אחר. המבקש לא הוכיח את נזקיו שלו.

המבקש טען שלמשיבים לא יגרם כל נזק. דעת לנבון נקל, כי למשיבים בודאי יגרם נזק – אם נזק למשיב 1, שהאשראי שנתן ולא הוחזר לו צומח בריבית בנקאית חריגה, אל מול אפשרות שערכו של הנכס יירד, או יעלה רק בשיעור של הצמדה, ואם נזק למשיב 3, שביקש לעשות שימוש בנכס והשימוש נמנע ממנו, בעוד הוא כבר השקיע את כספיו. מכאן, ששני הצדדים של המשוואה שהציב המבקש נוטים לחובתו – המבקש לא הוכיח נזק מעבר לאמירות כלליות, והנזק למשיבים מסתבר מאליו.

זאת ועוד, הבקשה נדונה לפי סימן י' לפרק ל' בתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק בעיכוב ביצוע וסעד זמני. המבקש הכתיר את בקשתו כסעד זמני, אבל כאמור בתקנה 470, זו בקשה לעיכוב ביצוע בדרך של התליית החלטה שהתקבלה, בהחלטה אחרת מיום 10.12.14, שעליה לא הוגשה בקשה לרשות ערעור והיא סופית. בגדר בקשה לעיכוב ביצוע, היה על המבקש להראות בבקשתו, שאם יזכה בערעורו, לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור. לא הוכח, אף לא לכאורה, שאם יזכה המבקש בערעורו לא יהיה ניתן להשיב לו את המקרקעין. על כן, גם בכך כשל המבקש.

אציי, כי כאמור בתקנה 467 (ג), אילו ניתן סעד של עיכוב ביצוע, היה הסעד מותנה בהפקדת עירבון וערובה לפי תקנה 2ת364 (א-ד). תנאי זה, על פי נתוני התיק, היה הפקדת החוב הפסוק לפי גירסת המשיב 1, שכן הערובות נועדו להבטיח את המקרה שהמשיב 1 יזכה בהליך, ולא הפקדת החוב הפסוק לפי גירסת המבקש במסגרת משא ומתן שלא הסתיים.