רע"א 4756-15 רז נ' רוטמן

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 28107-11-14, הפ"ב 12181-10-14 והפ"ב 33835-09-14, שניתן ביום 31.5.2015 (השופטת י' שבח). בפסק הדין נדחתה בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק בוררות שניתן ביום 18.5.2014 על ידי עו"ד אורית לוי (להלן: הבוררת).

2. המבקש והמשיב היו שותפים במשרד אדריכלות ועסקו יחד בפרויקטים רבים. בשנת 2007 החליטו השניים לפרק את השותפות, ועל רקע זה פנו לבוררת כדי שתכריע במחלוקות כספיות שנותרו ביניהם. הליך הבוררות עסק בסוגיות שונות. בין היתר נבחנה השאלה האם הצדדים יידרשו לשלם "תשלומי איזון" בגין חלוקת הפרויקטים ביניהם, וכיצד יחושבו ויחולקו שווי הציוד המשרדי של השותפות, שווי המוניטין שלה וחובותיה לעובדים, לספקים ולבנקים. ביום 20.12.2010 ניתן פסק בוררות חלקי בסכסוך, ובגדרו נקבע כי אין צורך להורות על "תשלומי איזון" בין הצדדים, מאחר שהם הסכימו כי חלוקת הפרויקטים ביניהם לא תצריך העברות כספים נוספות. בחלוף מספר שנים, ביום 18.5.2014, ניתן פסק בוררות סופי ובו הוכרעו מחלוקות נוספות. הבוררת קבעה, בין היתר, כי אין מקום להתערבותה בעניין חלוקת שווי הציוד המשרדי מכיוון שממילא חלוקה זו בוצעה באופן הוגן. בנוסף, הבוררת קבעה מהו שיעור החוב בו יישא כל אחד מהצדדים כלפי העובדים, הספקים והבנקים, וזאת לאחר בחינת עניינו של כל בעל חוב בנפרד. לבסוף קבעה הבוררת, לעניין שאלת המוניטין, כי לשני הצדדים זכות ליהנות מהמוניטין שנצבר, ואולם היות שממילא זכות זו לא הופרה על ידי מי מהם, אין מקום להתערבותה גם בעניין זה. לנוכח הכרעתה בסוגיות אלה ונוספות פסקה הבוררת סכומים שונים אותם חויבו הצדדים לשלם זה לזה.

3. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות ובגדרה טען בין היתר כי קביעת הבוררת לגבי אחד מהפרויקטים נעשתה ללא עיון בתכנית הרלבנטית, כי הבוררת שגתה בקביעותיה בכל הנוגע לשווי הציוד המשרדי, כי פסק הבוררות לא ממלא אחר חובת ההנמקה וכי הוא ניתן בחלוף המועד. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. צוין, כי מעבר לכך שהבקשה הוגשה באיחור וללא תצהיר, הרי שגם לגופו של עניין לא קיימת עילה לביטול פסק הבוררות. ראשית נאמר, כי אין שחר לטענת המבקש לפיה פסק הבוררות ניתן בחלוף המועד וזאת משום שהמבקש לא שימר לעצמו את הטענה כנדרש בסעיף 26(ג) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בנוסף נאמר, כי יש לדחות גם את טענת המבקש לפיה פסק הבוררות אינו עומד בחובת ההנמקה, וזאת משום שהבוררת נימקה את הכרעתה כדבעי בהתייחס לכל הסוגיות שעלו. לגבי יתר הטענות שהעלה המבקש – בין היתר לעניין הטעויות שנפלו לכאורה בתחשיבים שערכה הבוררת – קבע בית המשפט המחוזי כי הן מצויות "במתחם הערעורי" ולכן אין מקומן להתברר במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק בוררות. לנוכח האמור נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות. כפועל יוצא מכך אושר פסק הבוררות. כמו כן, המבקש חויב בהוצאות ההליך לטובת המשיב בסך 75,000 ש"ח.

4. בבקשה הנוכחית טוען המבקש כי קיימת עילה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש סבור כי בית המשפט שגה בכך שקבע באופן גורף כי טענותיו הן "במתחם הערעורי". בהקשר זה המבקש שב על טענתו כי התחשיב שערכה הבוררת ביחס לשווי הציוד המשרדי הוא שגוי, תוך שהוא טוען כי הבוררת כלל לא התייחסה לחומר שהונח לפניה. המבקש מוסיף, כי קביעת הבוררת לגבי אחד מהפרויקטים נעשתה ללא עיון בתכנית הרלבנטית וזאת "במכוון וביודעין", וכמו כןכי הבוררת התעלמה מטענתו לפיה המשיב משך שלא כדין כספים מהשותפות. 

5. דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובה.

           בית משפט זה שב פעם אחר פעם על ההלכה הנודעת לפיה רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים בלבד, אשר מתעוררת בהם שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או למקרים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 3082/15 ברדוגו נ' מונסנגו, פסקה 5 (17.8.2015); רע"א 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ, פסקה 11 (29.6.2015)].

           הטענות המועלות על ידי המבקש בבקשה זו אינן חורגות מנסיבות המקרה הפרטני, ואין בהן כל היבט עקרוני. בעיקרו של דבר הבקשה עוסקת בשאלות עובדתיות, כגון שווי הציוד המשרדי שיש לחלק בין הצדדים או התחשיבים השונים שערכה הבוררת ביחס לתשלומים שונים, ומובן כי אין בכך כדי להצדיק היעתרות חריגה לבקשת רשות ערעור. זאת ועוד, אף לגופו של עניין איני מוצא כי נפל פגם כלשהו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבטח לא פגם העולה כדי "עיוות דין". מעבר לכך שדי היה בעצם העובדה שהמבקש הגיש את בקשתו לביטול פסק הבוררות באיחור וללא תצהיר כדי לדחותה, הרי שגם לגופו של עניין אין ממש בטענותיו. כך למשל, יש לדחות את טענתו כי הבוררת לא עמדה בחובת ההנמקה, וזאת בשים לב לכך שפסק הבוררות עוסק בכל המחלוקות באופן מעמיק, לרבות בחינה מדוקדקת של כל חוב-וחוב כלפי העובדים, הספקים, הבנקים והזכאים האחרים. באותו אופן, אין לקבל את הטענה כי הבוררת לא בחנה את הראיות שהוצגו לפניה "במכוון וביודעין", טענה אשר לא זו בלבד שאינה מבוססת על בדל ראיה, אלא גם שהיא אינה מתיישבת עם ההתייחסויות המפורטות של הבוררת למכלול הנתונים. יש לציין לגבי חלק מטענות המבקש – כגון טענתו לגבי הפגמים שנפלו לכאורה בחישוב שווי הציוד המשרדי – כי אכן מדובר בטענות "ערעוריות" במובהק, מה גם שהבוררת ביססה את מסקנותיה בנדון על קביעות עובדה ומהימנות (ראו פסקאות 17-15 לפסק הבוררות), אשר גדר ההתערבות בהן אף מצומצמת מהרגיל. לבסוף ייאמר, כי אין ממש גם בטענת המבקש לפיה הבוררת "התעלמה" מטענות שהעלה, בין היתר לעניין כך שהמשיב נטל שלא כדין כספים מהחברה. עיון בפסק הבוררות מלמד כי הבוררת התייחסה במפורש לטענות אלה, כאשר ציינה כי "נושאים אלו, של משיכות כספיות שנעשו מן השותפות במהלך שנות פעילותה, בדין או שלא בדין, אינם בין הנושאים שהוסמכתי לדון בהם". העולה מהאמור לעיל, במובהק, הינו כי לא קיימת עילה למתן רשות ערעור בנסיבות העניין.