רע"א 4346-07-15 חברה ב ט להשקעות בעמ נ' קדוש ואח'

1.המבקשת השכירה למי מן המשיבים נכס שבבעלותה. ביום 5.9.12 היא הגישה לבית המשפט קמא תביעה לפינוייָם של השניים מן הנכס. לאחר דחיות מדחיות שונות של מועדי הדיון, דחיות שבאו – לטענת המבקשת – ביוזמת המשיבים, נקבע מועד לשמיעת ראיות ביום 27.4.15, שאז החלה נשמעת פרשת התביעה. המשיבה לא התייצבה לאותו דיון, ולכן נדחה המשך שמיעת הראיות ליום 4.6.15. אלא שבבוקרו של אותו יום הגישה המשיבה בקשה לעכב את הדיון בתובענה, הואיל ויום קודם לכן היא הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי, ובה טענה כי חברה שבבעלותה רכשה את הנכס מאת המבקשת. בית המשפט קמא נענה לבקשתה והורה על עיכוב הבירור של תובענת המבקשת, עד כי תתברר תובענת המשיבה בבית המשפט המחוזי. כתנאי לעיכוב ציוותה כב' השופטת קמא על המשיבים להפקיד ערובה בסך של 50,000 ₪ בקופת בית המשפט, וחייבה את המשיבה בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 ₪.

2.על החלטה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות ערעור שהניחה לפניי, ובה היא פורשת את התנהלותם של המשיבים, שעשו כל שאל ידם על מנת למנוע את בירורה של תביעת הפינוי, ובתוך כך הגישו בקשות רבות לדחיית הדיון, ואת תובענתה הגישה המשיבה ערב הדיון שנועד לגמר שמיעת הראיות, אף שהצהירה על כוונתה להגישה חודשים ארוכים קודם לכן.

3.המשיבים הביעו את התנגדותם לבקשת הרשות לערער, כשהם מסבירים מדוע יש להמתין עם בירורה של תביעת הפינוי, עד כי תתברר תובענתה של המשיבה בבית המשפט המחוזי.

4.לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח לפניי, כמו גם בתיק בית משפט השלום, ולאחר ששקלתי בטענות הצדדים, מצאתי להותיר על כנה את החלטת כב' השופטת קמא, בתיקון מה כפי שאפרש בהמשך.

5.בראשית אציין, כי שאלת תום ליבם של המשיבים, הן בהתנהלותם לאורך ההתדיינות בבית משפט השלום והן בהגשת התובענה בבית המשפט המחוזי ולצידה בקשה לעכב ביצוע, היא שאלה בעלת חשיבות, שיש לשוקלה היטב במסגרת בירורה של השאלה אם ראוי לעכב את הדיון בבית משפט השלום אם לאו. אלא שנראה בעיניי, כי המותב המתאים ביותר לבחון שאלה זו הוא בית המשפט קמא, משמע כב' השופטת אריאלי היושבת בדין, ואני סבור כי השופטת הנכבדה ראתה עובדות אלה לנגד עיניה ושקלה בהן כאשר החליטה כפי שהחליטה

6.על כך אוסיף, כי חשיבות קיימת לסיכויה של תביעת המשיבה בבית המשפט המחוזי, ואף את זאת יש לראות במסגרת בחינת תום ליבם של המשיבים בהגשת התביעה, משמע הגשה שנועדה למנוע את המשך בירורה של תובענת המבקשת. ובכן בלא שאקבע מסמרות בסיכוי התביעה לגופה אומר, כי טענותיה של המשיבה, לפיהן התגבש הסכם כדין לפיו רכשה חברה שבבעלותה את הנכס מאת המבקשת, הועלו על ידי המשיבה זה מכבר בבית משפט השלום, וטענה זו עומדת בבסיס הגנתה מפני תביעת הפינוי. ככל שטענה זו מבוססת, הרי שמשמעותה היא, כי בתביעת הפינוי אין למבקשת עילה, שכן אם החברה שבבעלות המשיבה רכשה ממנה את הנכס, למבקשת אין זכות לבקש את פינויו של מי מן המשיבים.

7.בהחלטתה ביקשה השופטת קמא לאזן בין הנזק העשוי להיגרם למבקשת אם יעוכב הדיון, מחד, לבין הקושי שבהמשך בירורה של תביעת הפינוי והחשש מפני פסיקות סותרות, והעמדת המשיבה במצב בלתי הפיך אם תתקבל תביעת הפינוי בעוד שבתביעתה בבית המשפט המחוזי היא תזכה, מאידך. נראה בעיניי, כי איזון זה הוא נכון, אם כי יש לערוך בו תיקון קל, גם מתוך ההסכמה שהביעו המשיבים בכתבי התשובה שלהם בהליך שלפניי (הפקדת סך 50,000 ₪ מידי שנה עד כי תוכרע התביעה בבית המשפט המחוזי).

8.סוף דבר, משום הטעמים הללו הנני דוחה את בקשת הרשות לערער, כפוף לשינויים שלהלן:

עד להכרעה בתובענת המשיבה בבית המשפט המחוזי, תפקיד המשיבה בקופת בית המשפט סך 50,000 ₪ מידי שנה.

נוסף על כך ישלמו המשיבים למבקשת דמי שכירות חודשיים מהיום ועד להכרעה בתביעת הפינוי. הואיל ובעלי הדין חלוקים באשר לגובה דמי השכירות, בית משפט השלום יכריע, בחינת הכרעה לכאורית ולתקופת הביניים בלבד, מהו גובהם של דמי השכירות החודשיים שישלמו המשיבים למבקשת בתקופה הנ"ל.

תנאים אלה שהוספתי יהוו תנאי לעיכוב בירורה של תביעת הפינוי אצל בית המשפט קמא.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.