רע"א 42430-11-14 סיירוקס ישראל בע"מ נ' אבו ג'בל ואח'

כללי:

1.מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (סגן הנשיאה, כב' השופט ג. ארנברג) בתיק עש"א 7928-08-13 מיום 2.10.2014 (להלן "ההחלטה"). בגדר ההחלטה נדחה ערעור המבקשת על החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 16.7.2013 (כב' הרשמת קורין יצחקי, להלן: "הרשמת"), לפיה יבוצע צו הבאה שהוצא בעניינה של החייבת, לבקשת הזוכה (המבקשת) בסמוך למקום מגוריה ובהתאם לנהלי משטרת ישראל.

רקע עובדתי ודיוני:

2.כנגד החייבת הוגשו לביצוע, ביום 18.10.2012, בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, המחאות שמסרה למבקשת וחוללו משהוצגו לפירעון. ביום 25.6.2013, משלא התייצבה החייבת לחקירת יכולת, הגישה המבקשת בקשה להוצאת צו הבאה. המבקשת הטעימה כי בגדר צו ההבאה שיינתן, יובהר כי החייבת תובא, במועד שייקבע, ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, על מנת שיהיה באפשרות בא-כוח המבקשת לחקור את החייבת בדבר יכולתה. בהחלטת הרשמת נקבע כי החייבת תיעצר ותובא בפני ראש (הכוונה – לרשם) ההוצאה לפועל בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 24 שעות משעה שנעצרה (להלן "צו ההבאה"). עוד נקבע כי החייבת תשוחרר בכפוף להפקדת ערובה בסך 250 ₪ להבטחת התייצבותה, בתוך 24 שעות, כאמור וככל שלא תתייצב, תחולט הערובה ותועבר לחשבון תיק ההוצאה לפועל. המבקשת הגישה בקשה נוספת למתן החלטה מפורשת לביצוע צו ההבאה בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. בהחלטה נוספת, קבעה הרשמת כי משטרת ישראל תבצע את צו ההבאה ובמקביל תעדכן את בא-כוח המבקשת –הזוכה בתיק, בדבר המועד אליו זומנה החייבת, על מנת שיהיה באפשרותו להתייצב לחקירה. המבקשת שבה ועתרה להבהרה נוספת ולאחריה, קבעה הרשמת, קבעה כי צו ההבאה יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.

3.חרף האמור, בהחלטה נוספת, שנתנה הרשמת, ביום 16.7.2013, ביוזמתה, נקבע, כי "...מבירור שנערך, צו ההבאה מבוצע בסמוך למקום מגוריו של החייב אשר מתבקש הבאתו, לפיכך צו ההבאה יבוצע בהתאם לנהלי המשטרה – כאשר על הזוכה לעקוב אחר ביצועו ומיקום ביצועו וככל שמעוניין לחוקרו, יוכל להתייצב במועד ההבאה. המזכירות תעביר החלטתי זו לב"כ הזוכה" (להלן "החלטת הרשמת").

4.המבקשת לא השלימה עם החלטת הרשמת ועתרה בערעור (בזכות) לבית משפט קמא. בית משפט קמא קבע בהחלטת ביניים כי ההשגה "...מעוררת שאלה עקרונית בעניין הבאת חייבי הוצל"פ בצווי הבאה ... בנסיבות אלה נראה לי שנכון לאפשר למדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) להביע את עמדתה בסוגיה". לפיכך, ועל פי החלטתו, הוגשה תגובת המשיבה 2 (להלן "המדינה") ובהמשך, זומן נציג המדינה, רפ"'ק יעקב מיימון, לדיון ולמתן עדות באשר לאופן ביצוע צווי הבאה על ידי משטרת ישראל, מתוקף היותו ראש חוליית הוצאה לפועל במטה הארצי של משטרת ישראל. העד השיב לשאלות בא-כוח המבקשת והמדינה לעניין אופן ביצוע צווי הבאה. עם סיום חקירתו, נקבע המשך הדיון להגשת סיכומים ומשאלה הוגשו, ניתנה ההחלטה.

5.ברישא להחלטה, העמיד בית משפט קמא את הדיון בערעור ב"...שאלה עקרונית הנוגעת לתיקי הוצל"פ רבים המתנהלים בכל לשכות ההוצל"פ הפזורות ברחבי הארץ. המערערת, שהיא הזוכה בתיק ההוצל"פ, מבקשת לקבוע כי צווי הבאה שמוציאים רשמי ההוצל"פ יבוצעו כדרך שמבוצעים צווי הבאה בבית משפט. היינו, במעמד המצאת צו ההבאה ייקבע מועד שבו יובא החייב, שנגדו הוצא הצו הנ"ל, ללשכת ההוצל"פ שבה מתנהל התיק, ויקויים דיון במעמד הזוכה שיהיה רשאי לחקור את החייב".

6.לאחר שסקר את ההליכים נשוא הערעור שלפניו לעניין בקשת המבקשת לביצוע צו ההבאה בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, הגם שמגוריה של החייבת בצפון הארץ, זאת על מנת שיהיה באפשרות המבקשת להיות נוכחת במעמד חקירתה של החייבת, מצא בית משפט קמא כי הערעור נחלק למעשה לשני חלקים. הראשון, בעניין החלטת הרשמת לביצוע צו ההבאה בהתאם לנהלי המשטרה וכפועל יוצא, הבאת החייבת ללשכת ההוצאה לפועל בסמוך למקום מגוריה. השני, בעניין נוהל הקיים במשטרת ישראל שלפיו מובאים חייבים בגדרי צווי הבאה ללשכת ההוצאה לפועל בסמוך למקום מגוריהם חלף הבאתם ללשכה שבה נפתח התיק, בעניינם.

7.לאחר בחינת טיעוני הצדדים בעניין השיקולים הרלוונטיים החלים בדבר ביצוע צווי הבאה בעניינם של חייבים בהוצאה לפועל, ובשים לב לעדותו של רפ"ק יעקב מיימון וסקירת הוראות הדין הרלוונטיות – סעיף 69י"ב לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ח-1967 (להלן "החוק"), תקנה 114 לתקנות ההוצאה לפועל תש"מ-1979 (להלן "התקנות") – קבע בית משפט קמא, בעניין החלק הראשון, כי לא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת לתקן את החלטתה הקודמת, בעניין דרכי ביצועו של צו ההבאה ולהורות ביוזמתה כי הצו יבוצע בהתאם לנהלי משטרת ישראל. בעניין זה קבע בית המשפט כי החלטת הרשמת ניתנה בסמכות מכוח תקנה 126א' לתקנות המאפשרת לתקן בכל עת טעויות שנפלו בהחלטת רשם ההוצאה לפועל. בית המשפט הוסיף וקבע כי החלטת הרשמת הינה החלטה מנהלית שעניינה "...אופן ביצוע הצו ולא לעצם ביצועו". משכך, הייתה נתונה לה הסמכות לתקן את החלטתה גם מבלי שקדמה לה בקשה של צד מעוניין, הגם שמן הראוי היה לקבל את עמדת הצדדים בטרם ניתנה.