רע"א 42025-12-16 בנסטי נ' בנק מזרחי טפחות בעמ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם הבכיר אופיר יחזקאל) בתא"ק 14975-08-16 מיום 27.11.2016, לפיה דחה בית המשפט את בקשת המבקש לביטול צו עיקול זמני שהוטל על זכויותיו הנובעות מהסכם למכירת נכס מקרקעין לצדדים שלישיים והותיר את החלטתו בעניין הטלת הצו, על כנה.

לבית משפט קמא הוגשה תובענה כספית על סך של 207,302 ש"ח כנגד המבקש וכנגד חברה שהמבקש בעל השליטה בה, משמש מנהלה ומורשה להתחייב בשמה (להלן – החברה). על פי הנטען, ערב המבקש לחובות החברה כלפי המשיבה. עם הגשת התביעה הוגשה בקשת המשיבה להטלת עיקולים זמניים אצל מחזיקים שונים. מעיון בהחלטת בית משפט קמא עולה, כי תחילה הוטל הצו על דירת מגוריו של המבקש. בהמשך, העיקול הוסר, לאחר שנמצא כי הדירה נמכרה לצדדים שלישיים (להלן –המחזיקים) והוטל על כספים שאמורים המחזיקים לשלם למבקש בהתאם להסכם המכר ועד לגובה סכום התביעה.

בבקשה שהוגשה לביטול העיקול טען המבקש כי צו העיקול הזמני פקע משלא הודו המחזיקים כי "הנכס" המעוקל בחזקתם. עוד נטען כי היה על כב' הרשם להורות על ביטול העיקול הזמני, זאת לאחר דיון בבקשה וחקירת המצהירים מטעם הצדדים. בהקשר זה, נטען כי שגה כב' הרשם שעה שהאריך את המועד להגשת בקשה לאישור העיקול שהיה על המשיבה להגיש נוכח הכחשת המחזיקים (שבידם כספים השייכים או מיועדים למבקש), אף שמדובר במועד שנקבע בחיקוק, מבלי שהמשיבה ביקשה זאת, וממילא מבלי שהוצג טעם מיוחד, וזאת, תוך פגיעה קשה בקניינו של המבקש ובזכותם של המחזיקים.

בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס עילת התביעה, זאת על יסוד הנספחים שצורפו לבקשה, בין היתר כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לכיסוי כל חובות החברה כלפי הבנק, עליו חתום המבקש והוסיף כי טענות המבקש לעניין נסיבות חתימת המסמך ותוכנו תתבררנה בהליך העיקרי. באשר לסעד הזמני מצא בית משפט קמא, בגדרי רכיב ההכבדה, כי סכום החוב "אינו מבוטל", וכן כי לא נמצאו נכסים נוספים של המבקש שבגינם ניתן להטיל צו עיקול, בשל תשובות שליליות של מחזיקים פוטנציאליים, למעט בעניין זכויות בשליש מנכס מקרקעין שלא הובררו. באשר לטענה הדיונית לפיה העיקול פקע, נוכח תגובת המחזיקים ומשלא הוגשה בקשה לאישור העיקול עד למועד הקבוע בתקנות, קבע כב' הרשם כי יש בטענה ממש, ואולם, מצא בנסיבות העניין להאריך את המועד להגשת הבקשה וכפי שעולה מעיון בתיק בית משפט קמא, הוגשה על ידי המשיבה בקשה לאישור העיקול. על יסוד כל הנימוקים שהובאו בהחלטתו, הורה כב' הרשם כי אין מקום לבטל את העיקול.

בבקשה שלפניי מלין המבקש על קביעותיו של בית משפט קמא, הן לעניין הטענה הדיונית בדבר פקיעת העיקול, משלא הודו המחזיקים בהחזקת כספים של המבקש והן לגופו של עניין, זאת על יסוד כתבי הטענות וחקירת המצהירים ומשלא הוכח רכיב ההכבדה.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בהחלטת בית משפט קמא ובתיק המתנהל במערכת "נט המשפט", הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה איננה מצריכה תשובה ודינה להידחות.

הלכה היא, כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות של הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים, נעשית, על דרך הכלל, במשורה ובמקרים חריגים בלבד [ראו: רע"א 1864/13 מיטב אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ פסקה 25 (10.4.2013); רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי פסקה 23 (20.9.2011)]. לא שוכנעתי כי הבקשה שלפני נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) קובעת: "...הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". בבחינה זו די אם הוכח "...שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 616 (1995); ראו גם: רע"א 2430/91 טיב טירת צבי, שותפות רשומה מקיבוץ טירת צבי, עמק בית שאן נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225, 228 (1991)). משמע, "...בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים" (רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, 666 (1997)) ודי בכך שבטיעון יש "...כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה" (שם). באשר לסעד הזמני הנידון – צו עיקול זמני, בגדרי בחינת מאזן הנוחות במתן סעד זה, על בית המשפט לבחון ארבעה יסודות ולאזן ביניהם: האחד, חשש סביר להתקיימות רכיב ההכבדה על ביצוע פסק הדין, וזאת על בסיס ראיות לכאורה (תקנה 374(ב) לתקנות). יסוד זה יבחן "...על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצדו" (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Inc פסקה 6 והאסמכתאות שם (28.11.2007); ראו גם: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, 800 (1997); רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (29.1.2007)). השני, איזון בין הפגיעה שתיגרם לכלל הצדדים (המבקש, המשיב, המחזיק וכל אדם אחר) אשר עשויים להיות מושפעים מן הסעד המבוקש (תקנה 362(ב)(1) לתקנות); השלישי, בחינת תום הלב של מגיש הבקשה (ע"א 1556/13 פורת תנורים וציוד לאפיה ולמזון בע"מ נ' פנחס פסקה 6 (26.6.2013)); והרביעי, מבחני מידתיות הסעד שיינתן – "...ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (תקנה 362(ב)(2) לתקנות).

תקנה 360 לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי לתת צו עיקול על "נכסים". המונח "נכסים" מוגדר בתקנה 1 לתקנות – "לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו, ובין אם לאו, וכול זכות בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו". אכן, צו עיקול יכול לתפוס ברשתו רק זכויות של הנתבע שהיו קיימות במועד העיקול וכן זכויות עתידיות, ובלבד שהנתבע והמחזיק כבר התקשרו בקשר ממנו נובע החוב המעוקל. (ר' גורן, סדר הדין האזרחי, מהד' 7 עמ' 582).