רע"א 4187-15 עינב ואח' נ' בן דוד ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ב' צ' גרינברגר) שניתן במאוחד בה"פ 45339-03-10 ובהפ"ב 8510/09, ביום 17.5.2015 ובו נדחו בקשות המבקשות והמשיב 2 לבטל פסק בוררות שאושר.

רקע תמציתי

1. המשיב (להלן: המשיב) הועסק כעוזר מנהל של המבקשת 1, גני עינב (בניה מעולה) בע"מ (בפירוק מרצון) ושל המבקשת 2, גני נעלה בע"מ (בפירוק) (להלן: גני עינב, גני נעלה ולהלן יחד - המבקשות או החברות). לטענת המשיב, החברות חבו לו כספים בגובה שכר עבודה שלא שולם לו והלוואות שהעמיד לטובתן וטרם נפרעו. בעקבות זאת פנו הצדדים להליך בוררות, בהתאם להסכם בוררות שנכרת כנטען בין המבקש, המשיב 2 (להלן: בן אהרון) אשר היה בעליהן של מחצית מהמניות בכל אחת מהחברות, ובין צד נוסף, הוא יצחק מנדלסון, שנטען כי ניהל את החברות בפועל (להלן: מנדלסון). ביום 18.10.2006 נתן בית הדין האזורי לדיני ממונות שעל יד המועצה הדתית האזורית גוש עציון פסק בוררות שהצדדים לו היו המשיב, המבקשות, בן אהרון ומנדלסון. בפסק נקבע כי החברות ומנדלסון חייבים לשלם למשיב את הכספים, וביחס לבן אהרון נקבע כי זה אינו חייב שכן לא הוכח שקיבל עליו אחריות אישית לפירעון ההלוואה. ביום 17.10.2007 אישר בית המשפט המחוזי את הפסק, וזאת לבקשת המשיב ובהיעדר התנגדות [לפירוט רקע עובדתי נוסף ראו פסק דיני ברע"א 3522/10 וברע"א 9417/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' יאיר בן דוד (6.3.2012)].

2. עוד יצוין כי ביום 31.12.2007 הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד בן אהרון, בה עתר להרמת מסך המבקשות, כך שזה יישא בחיוביהן על פי פסק הבוררות. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 16.9.2013 נדחתה התביעה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי וכן בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 7053/15). תוך כדי ניהול התביעה בבית משפט השלום, הגישו המבקשות ובן אהרון לבית המשפט המחוזי בקשות לביטול אישור הפסק (הפ"ב 8510/09 אשר הוגשה מטעם בן אהרון, וה"פ 45339-03-10 שהוגשה מטעם המבקשות ובן אהרון יחדיו). במרכז בקשת המבקשות ובן אהרון עומדת טענתן כי הן לא חתמו על הסכם בוררות עם המשיב, לא היו צד להליך ולא יוצגו בו. המבקשות עתרו להצהיר כי פסק הבוררות בטל בכל הנוגע ליחסים בינן ובין המשיב וכי הן אינן חייבות למשיב דבר מכוח פסק הבוררות. במסגרת זו נטען לקיומה של שורת עילות ביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. בפסק דינו המפורט דחה בית המשפט המחוזי את התובענות. תחילה ציין בית המשפט, כי מדובר בביטול פסק בוררות שאושר, ולכן מבוקש לבטל גם את פסק הדין שאישר את הפסק. בית המשפט קבע כי תובענת בן אהרון לביטול הפסק הוגשה באיחור, והוסיף ודחה את התובענה גם לגופה.

4. אשר לתובענת המבקשות ובן אהרון, ציין בית המשפט כי השאלה היא אם החברות היו צד להליך הבוררות אם לאו. בית המשפט קבע, כי פסק הבוררות מתייחס אל החברות כנתבעות לכל דבר ועניין, והוסיף כי חובן ברור, הן כיוון שמנדלסון הודה בכל הסכומים; הן לנוכח טענת בן אהרון לפיה אין לו אחריות אישית לחוב; הן לנוכח הראיות לפיהן הכספים נכנסו לקופת החברות ולכן יש לראות בהעברת הכספים כהלוואה לחברות. בית המשפט הוסיף וקיבל את טענת המשיב לפיה במועד חתימת הסכמי הבוררות בן אהרון ומנדלסון שלטו בחברות באופן מלא. כך, קבע בית המשפט כי במועד החתימה על הסכמי הבוררות שלט בן אהרון בגני עינב וניהל אותה. אשר לגני נעלה, דחה בית המשפט את טענת בן אהרון לפיה פרש מהחברה על פי הסכם לפיו מכר את מניותיו בה. בית המשפט הוסיף כי מנדלסון העיד שהשתתף בבוררות כמייצגן של החברות, וכי במועד החתימה על הסכמי הבוררות, חתם בן אהרון שהיה בעל השליטה והמנהל בגני עינב, ומנדלסון, שהיה בעל מניות ומנהל בגני נעלה וכן ניהל את גני עינב. עוד צוין, כי לדיינים היה ברור שהחברות נתבעות בהליך והן מיוצגות על ידי בן אהרון ומנדלסון וכך גם על פי עדות המשיב ומנדלסון.

5. בית המשפט ציין כי הפגם לפיו שטרות הבוררות לא נושאים את חותמות החברות אינה חזות הכל, שכן הסכמה להשתתף בבוררות אינה חייבת להיות בכתב אלא גם במעשה והשתתפות בהליך. כך, נקבע כי בעל דין ייחשב כצד לבוררות אם חתום על ההסכם צד ש"קרוב" לסכסוך, כגון אורגן של חברה ש"התכוון להשתתף בהליך בפן הייצוגי". בנוסף לכך, ציין בית המשפט כי בן אהרון כתב בכמה כתבי בית דין שהגיש בבית משפט השלום, כי בהליך הבוררות נתבעו בין היתר החברות. בית המשפט הוסיף, כי בהליך בבית משפט השלום העלה בן אהרון טענה הפוכה, לפיה אין להרים את מסך החברות, וזאת כדי לפטור את חיובו האישי ולגרום לכך שהחברות תישאנה לבד בחיוב. בית המשפט עמד על כך שבן אהרון לא עתר לביטול הפסק כאשר נודע לו עליו, ואף לא לאחר שהוגשה הבקשה לאישורו, והדבר מלמד על כך שפסק הבורר "לא הפריע לו" עד אשר הוגשה נגדו התביעה האישית לבית משפט השלום.

6. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשות כי בן אהרון ומנדלסון לא ייצגו אותן בשל ניגוד אינטרסים וקבע כי יש לתמוה על טענה זו, בהינתן שתובענת המבקשותהוגשה על ידן ועל ידי בן אהרון במשותף, כבעלי אינטרסים זהים, ומכל מקום נקבע כי מהראיות עולה שהחברות זכו לייצוג הולם, וזאת בין היתר כעולה מעדותו של מנהל בחברה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדיון בבוררות התמקד בשאלת האחריות האישית ולא בשאלת החוב וכי לא התעוררה מחלוקת על עצם החיוב. בית המשפט ציין כי בן אהרון סמך ידו על עדותו של עו"ד רצרסדורפר שהעיד כי ייצג בהליך הבוררות רק את בן אהרון ולא את החברות. ואולם, נקבע כי אין ליחס לגרסתו משקל ממשי, בפרט בנוגע לגני עינב, שכן הוא מונה לשמש מפרקה לפני שניתן פסק הבוררות, וכי עדותו בבית המשפט אינה משכנעת. יתרה מכך דחה בית המשפט את הטענה לפיה ההלוואות ניתנו למנדלסון ולבן אהרון באופן אישי, בקובעו כי בית הדין דחה טענות אלה וקבע כי ההלוואות ניתנו לחברות, להוציא מנדלסון שהודה כי הוא חב בחוב באופן אישי. נקבע, כי גם אם עולה ספק, שמא נמנע מהמבקשות להעלות טענות בנוגע לחברות שלא נטענו, הדבר אינו מקים עילת ביטול שכן מדובר בטענה לפגם בייצוג שמקומה בינן ובין מייצגן.