רע"א 412/15 ג'אד בשארה חאג' ואח' נ' חביב חאג' ואח'

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.12.2014 (ע"א 44634-09-13, השופטים ש' שטמר, ב' בר-זיו ו-ע' זרנקין). בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו מיום 24.6.2014 (ת"א 2563-04, השופטת ג' טנוס).

רקע והליכים קודמים

2. ביסודה של הבקשה נמצא סכסוך הנוגע לחלקת קרקע ביישוב אעבלין שבצפון הארץ (להלן: החלקה). המשיב 1 היה הבעלים של 3/8 מן הזכויות בחלקה זו, ובשלב מסוים העביר את זכויותיו בה, ללא תמורה, למשיבה 2, שהיא בת זוגתו. המשיבים 2-1 (שיכונו להלן: המשיבים) הקימו בחלקה מתחם עסקי שכלל בניין משרדים, מסעדה, וכן תחנת דלק, שאותה הם הפעילו יחדיו. בעקבות קשיים כלכליים שאליהם נקלע ניהולה של תחנת הדלק, ביום 1.5.2003 הסכימו המשיבים עם המבקשים 2-1 (שיכונו להלן: המבקשים), קרובי משפחתם, כי האחרונים ירכשו מחצית מזכויותיה של המשיבה 2 בחלקה, קרי 3/16 מן הזכויות בחלקה, והצדדים ינהלו יחדיו את תחנת הדלק. בהמשך לכך, הוקמה חברת דלק הצפון ח.ן. בע"מ, המבקשת 3, לצורך ניהולה של תחנת הדלק. ההסכמה בין הצדדים תועדה בכתב בסמוך לאחר עריכתה, אך המסמך הכתוב נגרס על-ידי הצדדים כך שלא נותרו העתקים ממנו, וההסכם לא דווח לרשויות המס. ביום 2.12.2003 חתמו הצדדים על מסמך נוסף שביטא את ההסכמה ביניהם, ובו נקבע כי המשיבה 2 מוכרת מחצית מזכויותיה בחלקה למבקשים 2-1 (למעט חלקים מסוימים בקומה השנייה של המבנה בחלקה). כמו כן, צוין במסמך כי התמורה המוסכמת היא 200,000 דולר, וכי היא שולמה במלואה.

3. כאמור, העסקה נעשתה לרקעם של חובות שרבצו על תחנת הדלק, ובכללם משכנתה לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק), שהליכים למימושה כבר החלו. הצדדים ניהלו מגעים עם הבנק על מנת למנוע את מכירת החלקה, ובסופו של דבר אלה הסתיימו בהסכם עם הבנק, שבהתאם לו שולם סכום של 2,180,000 שקל לסילוק של חוב המשכנתה. בסמוך לאחר מכן, היחסים בין הצדדים לעסקה עלו על שרטון והדברים הגיעו אף לכלל נקיטתם של מעשי אלימות. בסופו של דבר, תחנת הדלק נסגרה בחודש מאי 2004.

4. המבקשים, יחד עם המשיב 3, שהוא הנאמן על נכסיו של המבקש 2, שהוכרז כפושט רגל, הגישו תביעה לבית משפט השלום בעכו כנגד המשיבים. בתביעה זו טענו המבקשים כי הם אלו ששילמו את החוב בגין המשכנתה, וכי המשיב 1 התחייב להחזיר להם סכום זה. מנגד, טענו המשיבים כי מדובר בתשלום שהיה חלק מן תמורה שהמבקשים היו צריכים לשלם בעד רכישת הזכויות בחלקה, וכן העלו טענות קיזוז שונות ביחס לכספים שחבים להם, לטענתם, המבקשים בגין ניהולה של תחנת הדלק.

5. ביום 24.6.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשים. בית משפט השלום קבע כי הנטל להוכיח שהסכם המכר הוא הסכם למראית עין בלבד, כפי שטענו המשיבים, מוטל עליהם. בהמשך לכך, הוא הוסיף וקבע כי מכלול הראיות תומכות במסקנה כי נטל זה לא הורם וכי ההסכם הכתוב משקף נכונה את ההסכמה בין הצדדים. בית משפט השלום התבסס על עדויותיהם של עורכי הדין שהיו מעורבים בעסקה, וכן על כך שנכתב בהסכם שהתמורה הועברה ושהמוכרת מתחייבת למכור את הנכס ללא כל שיעבוד, כמו גם על מועד התשלום לבנק, שהיה מאוחר לעריכת ההסכם. בית משפט השלום ציין כי המשיבים נמנעו מלהביא לעדות את מי שחתמו על ההסכם כעדים, ושקל זאת לחובתם.

6. בית משפט השלום התייחס גם לחוות דעת שמאיות שהוגשו ביחס לשווי החלקה (מטעם הצדדים ומטעם כונסת הנכסים של הבנק). בית משפט השלום קבע שאמנם חוות דעת אלו קבעו ששוויה של החלקה גבוה יותר מהתמורה הנקובה בהסכם, אך הוסיף כי הן לא הביאו בחשבון נתונים משמעותיים, כגון ההיקף בפועל של מכירת הדלק, צווי ההריסה שהוצאו ביחס לחלקים במתחם, וכן העובדה שהמכירה נעשתה בדוחק זמן לנוכח החשש ממימוש המשכנתה. בית משפט השלום קבע, כי יש בנתונים אלה כדי לצמצם את פערי המחירים בין השומות לבין המחיר בפועל. בית משפט השלום התייחס גם לדבריו של המבקש 2 במשטרה, עת נעצר בעקבות אירועי האלימות בין הצדדים, ובהם התייחס לעסקה. המבקש 2 אמר באותה הזדמנות, בין השאר, כי שילם סכום של 2,200,00 שקל בעד רכישה של מחצית מהזכויות בתחנה. בית משפט השלום קבע כי לא מדובר בראיה חותכת, וכי אין בה כדי לגבור על מקבץ הראיות התומכות בגרסת המבקשים. בית משפט השלום הוסיף וציין כי ייתכן שדבריו של המבקש 2 מתייחסים למכלול התשלומים ששולמו, ולא בהכרח לסכום התמורה, וכי מכל מקום זו אינה גרסה מופרכת. בית משפט השלום קבע כי לפי ההסכם החוב רבץ על המשיבים, אך בפועל המבקשים הם אלו ששילמו אותו. בהקשר זה, התייחס בית משפט השלום גם להליך נוסף בבית המשפט המחוזי בחיפה, שהתקיים בין היתר בין המבקשים 2-1 והמשיבים במשותף מצד אחד, לבין חברה ששימשה ככונסת נכסים לחלקה, מצד אחר, בבית המשפט המחוזי בחיפה, ושפסק הדין בו ניתן ביום 31.5.2006 (ה"פ 171/05, השופט י' עמית) (להלן: ההליך הקודם). בפסק דין זה נקבע, בין היתר, כי המשכנתה על סך של 2,180,000 שקל שולמה על-ידי המבקש 1.

7. טענות הקיזוז שהעלו המשיבים נדחו בעיקרן על ידי בית משפט השלום, מלבד טענה אחת שנגעה לסכומים מהכנסותיה של תחנת הדלק שהמבקש 2 הפקיד בחשבונו האישי. כאמור, בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המשיבים לשלם למבקשים 2-1 את סכום המשכנתה, בהפחתה של הסכום בר הקיזוז, ובסך הכול סכום של 1,822,091 שקל בצירוף ריבית והצמדה, שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5% מהסכום הנזכר בתוספת מע"מ, והוצאות משפט.

8. על פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 11.12.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, בדעת רוב של השופטים ש' שטמר ו-ע' זרנקין, כנגד דעת המיעוט של השופטת ב' בר-זיו.