רע"א 40925-03-15 גרוס נ' אטיה-נדב

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) מיום 3.2.15, אשר ניתנה בתיק ה"פ 63851-01-15, ואשר דחה את בקשת המשיבה וקבע כי הליך ביזיון בית המשפט בו נקטה איננו ההליך המתאים בנסיבות העניין, אך לא נקבע כי עליה לשלם הוצאות המבקש. על כך בקשת רשות הערעור.

המבקש הינו בעל 3 חנויות בבניין ברחוב דרך הים 68 בחיפה. המשיבה הינה בעלת דירה באותו בניין. בקשת המשיבה התייחסה לפסק דין של המפקחת על הבתים המשותפים מיום 2.5.2010 המורה למבקש לפנות מחסן אחד מתוך השניים מכל חפציו, לסלק מחצר הבית כל ציוד ולא לעשות שימוש לצורך אחסנה אף לא זמנית. כמו כן, הבקשה התייחסה גם לפסק דין שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה ביום 2.11.2010 במסגרת ערעור שהמשיבה הגישה על פסק הדין של המפקחת, שם נקבע כי על המבקש לפנות את חפציו משני המחסנים וכן לחסום את דלת היציאה מהיחידה החיצונית אל המעבר המשותף, זאת אלא אם כן תוך 6 חודשים תתכנס אסיפת דיירים אשר תאשר את המשך המצב הקיים.

בימ"ש השלום קבע בפסק דינו מיום 3.2.15 כי בהתחשב בחיובים שהוטלו על המבקש (המשיב שם) במסגרת פסק הדין של המפקחת ופסק הדין בערעור, אין לומר כי הליך הביזיון הוא ההליך המתאים בנסיבות העניין, ומסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי המשיבה (המבקשת שם) צירפה תמונות לא עדכניות של המקלטים, מהם ניתן להתרשם כאילו במקום נותרו חפצים רבים שעל המבקש לפנותם ומאידך מהעדויות שנשמעו ומהתמונות העדכניות שהוגשו עולה כי במקום נותרו חפצים בודדים. עוד נקבע כי הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי המשיבה עצמה (המבקשת שם) לא הזדרזה להגיש בקשתה סמוך לאחר מתן אחד משני פסקי הדין ותחת זאת המתינה מספר שנים עד לפניה הראשונה לבית המשפט המחוזי ועוד כשנה וחצי עד לפניה לבימ"ש השלום ושיהוי זה יכול להוות כשלעצמו שיקול לדחיית הבקשה. על כן, ומאחר שלא הוגשה כל ראיה לפיה המבקש (המשיב שם) לא פינה את החצרים מהחפצים שלו, נדחתה הבקשה לביזיון בית משפט. בימ"ש השלום קבע כי בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המבקש טוען כי פעל בהתאם לשני פסקי הדין ולא הייתה שום עילה והצדקה להגשת הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט בשנת 2015 אגב ביזיון נטען משנת 2010. עוד טוען המבקש כי טרם פניית המשיבה בבקשה שבנדון פנתה המשיבה שנה וחצי קודם לכן לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ובקשתה נדחתה מחוסר סמכות ביום 8.10.13. המבקש טוען כי נגרמו לו הוצאות בשל ההליך שבנדון. נטען כי צדק בימ"ש קמא משדחה את בקשת המשיבה וקבע כי הליך הביזיון בו נקטה אינו ההליך המתאים בנסיבות העניין וכי לא הוגשה כל ראיה לכך שהמבקש לא פינה את החצרים מחפציו. עם זאת, טוען המבקש כי בימ"ש קמא שגה כאשר פסק כי בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו ונמנע מלפסוק הוצאות בהתאם לתוצאה אליה הגיע בהחלטתו. נטען כי בימ"ש קמא התעלם בהחלטתו מעתירת המבקש לחייב את המשיבה בהוצאות הולמות אגב בקשת הסרק, אגב השיהוי הזועק, אגב היווספות מבקש לבקשה בחוסר סמכות, אגב השחתת יום שלם בבית המשפט עם ניהול חקירות וסיכומים בעל פה, אגב הוצאותיו המשפטיות בהתאמה למידת הטרחה שהתווספה מהיקף הדיון בבקשה ומכך שהבקשה נדחתה על כל אגפיה וטענותיה. נטען כי בהתאם לתקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, היה על בימ"ש קמא לפסוק הוצאות משפט הולמות לטובת המבקש, שירפאוהו על חיסרון הכיס שנגרם לו עקב בקשת הסרק של המשיבה. על כן, מבוקש לחייב את המשיבה בהוצאות המשפט לרבות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק הן בגין ההליך בבימ"ש קמא והן בהליך בקשת רשות הערעור.

המשיבה טוענת כי החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם היא עניין שלא תינתן בו רשות ערעור על פי צו בתי המשפט, תשס"ט – 2009, ולכן המבקש מנוע מקבלת רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה, בין היתר, כי המבקש מנצל ממונו הרב להגשת תביעות סרק, לניצול הרכוש המשותף בבניין ולהטרדת המשיבה ובעלה שהינם גמלאים מבוגרים המתקיימים מקצבת זקנה של הביטוח הלאומי וחסכונות צנועים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, בפסק דינו של בימ"ש השלום ובמסמכים השונים שצורפו על ידי הצדדים הגעתי למסקנה כי המקרה שלפני איננו מצדיק מתן רשות ערעור. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בסוגיית הוצאות המשפט אלא במקרים חריגים. ראו:

רעא 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ (החלטה מיום 29.6.15);

ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (מיום 14.5.2008).

מקרה זה איננו החריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור בסוגיית הוצאות המשפט. מפסק דינו של בימ"ש קמא ומהמסמכים שצורפו על ידי הצדדים עולה כי הצדדים מתדיינים ביניהם בערכאות שונות ובהליכים שונים מזה שנים וגורמים זה לזה להוצאות משפטיות, כאשר מדובר במחלוקות בינאישיות אשר ניתן היה לפתור אותן במעט התחשבות וסובלנות של הצדדים כבעלי דירות בבית משותף, כפי שציינה גם המפקחת בפסק דינה. בנסיבות אלה ולאור הכלל לפיו אין להתערב בסוגיית הוצאות המשפט אלא במקרים חריגים, סבורני כי יש לדחות את הבקשה.

עם זאת אעיר כי טוב היה עושה בית משפט קמא לו היה מבהיר בתמצית מדוע החליט שלא לחייב את הצד שהפסיד בהליך בפניו בתשלום הוצאות של הצד שזכה. נזכיר כי הכלל המנחה הוא כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'(טרם פורסם. ניתן ביום 2.2.11)]. בית המשפט מביא בחשבון גם "... שכל הסדר של פסיקת הוצאות יש בו משום השפעה שונה על בעלי דין בעלי יכולת כלכלית שונה. כך, למשל, חיוב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד הוא בר משמעות רבה יותר למי שהינו דל באמצעים מאשר מי שהפרוטה מצויה בכיסו" [בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה, המסחר (החלטה מיום 30.6.05)]. ואולם למעט במקרים חריגים הכלל הוא שבעל הדין שזכה זכאי כי הוצאותיו ישולמו. לכן, ומשהחליט בית משפט קמא לחרוג מהכלל ושלא לחייב את הצד שהפסיד בהליך לשלם את הוצאות הצד שזכה, ראוי היה שיבהיר בתמצית את נימוקיו.