רע"א 4034/14 עו"ד פלוני נ' קצין התגמולים

          ועדה רפואית קבעה את מידת הקשר הסיבתי, שבין מחלה שנגרמה למבקש בעקבות שירותו הצבאי ומחלה אחרת שהתגלתה אצלו. ערעורו של המבקש לוועדה רפואית עליונה (להלן: הוועדה) התקבל באופן חלקי. ערעור המבקש על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נדחה (ע"ו 10610-09-13, כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי). מכאן הבקשה הנדונה למתן רשות ערעור.

1.       המבקש, יליד 1951, חולה במספר מחלות אשר הוכר בהן ככאלה שנגרמו במהלך שירותו הצבאי ובעקבותיו, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959. בשלב כלשהו חלה המבקש במחלת הסוכרת. לטענתו,  הסוכרת נגרמה עקב שימוש בתרופות שנטל לשם טיפול במחלה אחרת, אשר נגרמה על ידי שירותו הצבאי. ועדה רפואית מדרג ראשון הכירה בקשר חלקי בין שירותו הצבאי ובין הסוכרת ("פגיעה מוסבת", כפי שהיא מוגדרת בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל-1969) (להלן: התקנות)). למבקש נקבעה דרגת נכות של 10% בגין הסוכרת, ומתוכם הוכרו 7.5% ככאלה שנגרמו בעקבות השירות הצבאי. המשיב אימץ קביעות אלה והודיע על כך למבקש בשנת 2004. ערעורו של המבקש על ההחלטה לוועדה רפואית עליונה נדחה. הוועדה קבעה כי יש להכיר רק ב-3.75% אחוזים מתוך 10% אחוזי הנכות ככאלה שניתן לייחס לשירותו הצבאי של המבקש (להלן: ההחלטה הראשונה).

          על ההחלטה הראשונה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 2882/05, כב' השופט ש' שוחט). בערעור נדונו מספר סוגיות, ובין היתר נטען בו כי החלטת הוועדה ניתנה בחוסר סמכות עניינית. פסק הדין בעניין ניתן בשנת 2008. נקבע, בהסכמת הצדדים, כי הערעור על כל הסוגיות נדחה, מלבד הערעור על סוגיה אחת, שאינה קשורה להליך שלפנינו (להלן: פסק הדין  המחוזי הראשון). לאחר הדברים האלה התכנסה ועדה רפואית פעם נוספת כדי לדון בעניינו של המבקש, בשנת 2011. נקבע כי לא חל שינוי בהקשר זה. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדה הרפואית העליונה, אשר קיבלה את הערעור באופן חלקי וקבעה כי יש להעלות את דרגת הנכות המוכרת ל-5%. החלטה זו היא מושא הבקשה הנוכחית. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש בערעור על סמכותה העניינית של הוועדה הרפואית, הן לגופן והן לאור העובדה שכבר ניתן פסק דין חלוט אשר דחה טענות אלה.

          בבקשה שלפני שב המבקש וטוען כי ההחלטה הראשונה, משנת 2005, ניתנה בחוסר סמכות. זאת על פי ההלכה שנפסקה בע"א 459/89 קצין התגמולים נ' צבי חריטן, פ''ד מה(5) 374 (1991) (להלן: הלכת חריטן). לטענתו, לפי הלכת חריטן ועדה רפואית עליונה אינה רשאית להפוך החלטה של קצין תגמולים. סמכות זו הוענקה רק לוועדת ערעורים. באשר לפסק הדין המחוזי הראשון, טוען המבקש כי ההחלטה המקורית ניתנה בחוסר סמכות, ולכן דחיית הערעור עליה אינה יכולה להכשירה. מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום לתת רשות ערעור, שכן מדובר בגלגול רביעי, ובתקיפת החלטה שניתנה בשנת 2005. החלטה זו חלוטה מזה שנים רבות. המשיבה מוסיפה כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, כפי שנפסק במפורש בהלכת חריטן ובפסקי דין נוספים.

2.       עניינה של הבקשה דנן הוא אפוא סמכותה העניינית של הוועדה. בעבר, הגישה המשפטית אשר שררה הייתה כי ניתן להעלות טענות של סמכות עניינית בכל שלב משלבי הדיון. בשני העשורים האחרונים גישה זו השתנתה. יש לבחון לא רק את נכונות הטענה, אלא אף היבטים דיוניים שלה. למשל, העיתוי של העלאת ההסתייגות מהסמכות העניינית. בהתאם נקבע כי ניתן לדחות טענת סמכות עניינית כאשר זו מועלית באיחור, ולעיתים אף בשלב הערעור. הרציונל של הדבר הוא שלא ייתכן כי צד יחזיק טענה כזו באמתחתו, ינהל את הדיון, ו"ישלוף" אותה רק לאחר שלא זכה בדיון לגופו. (ראו למשל רע"א 5462/14ימימה ברזלי נ' יאיר (ג'ייסון) ברזילי (11.9.2014); רע"א 4607/13 המועצה האזורית מטה אשר נ' אבן קיסר בע"מ (18.08.2013);  רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52 (2004); ע"א 1662/99חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 311-310 (2002)).

          במקרה הנוכחי, המבקש אמנם טען את הטענה ללא שיהוי, אלא שטענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 2008, בהסכמת המבקש. משכך, ומכוח עקרון תום הלב הדיוני, המבקש אינו רשאי לטעון את אותה הטענה כנגד אותה הוועדה שנים רבות לאחר מכן. ויודגש, אין המדובר על מקרה בו התגלה כי ניתנה החלטה בחוסר סמכות לאחר מספר שנים. עסקינן במי שבחר לוותר על טענה זו במסגרת פסק דין שניתן בהסכמתו הוא.

          לא זו אף זו, המבקש עצמו סמך את ידיו על הדיון הנוסף שערכה הוועדה הרפואית בעניינו, שעליו מלין הוא כעת. כפי שעולה מן החומר שצורף לתגובת המשיב, בדיון הנוסף הצהיר המבקש בפני הוועדה כי הוא מבקש "לקבוע את אחוזי הנכות והקשר לשירות כפי שהיו בעבר, בגין הסוכרת". רק לאחר שנדחתה בקשתו בחר לערער על סמכות הוועדה. הסכמה זו משתלבת יחד עם פסק הדין הקודם ליצירת השתק דיוני כנגד המבקש. ודוק, בכך אין לומר כי לא יתכנו מקרים בהם חריגה מסמכות עניינית תוביל לבטלות החלטה, גם כאשר זו ניתנה בהסכמה. הדבר עשוי להשתנות בהתאם לגוף אשר נתן את ההחלטה, לטיב ההחלטה, לפרק הזמן שעבר ממועד מתן ההחלטה ולעוצמת חוסר תום הלב שבהעלאתה בנסיבות העניין. במקרה הנוכחי מכלול זה נוטה כנגד המבקש.

          אף לגופם של דברים נראה שלא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא. המשיב מבסס את טענתו על פסק הדין בעניין חריטן, אלא שעניין זה תומך דווקא בעמדת המשיב. הנשיא מ' שמגר קבע מפורשות כי "פגימה נסובה", קרי, מחלה הנגרמת כתוצאה ממחלה אחרת, היא עניין רפואי מובהק. לכן, ועדה רפואית מוסמכת לקבוע הן את מידת הנכות הן את מידת הקשר הסיבתי בין שתי המחלות. כך עולה מסעיף 9 לתקנות, שמכוחו דנה הוועדה בעניינו של המבקש. זאת, בניגוד לקביעת הקשר שבין מחלה ובין השירות הצבאי. הסוגיה  האחרונה אינה רפואית גרידא, ובגדרה יש לשקול, מלבד עניינים רפואיים, גם עובדות הקשורות לשירותו הצבאי של הנכה. לכן, סמכות ההכרעה בה נתונה למשיב, על אף שקביעותיו הרפואיות נסמכות על המלצות ועדה רפואית (ראו פסקאות 10, 20-19 לפסק הדין). הדברים נקבעו בפסקי דין נוספים של בית משפט זה (ראו למשל רע"א 6604/12 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 14 (26.11.2012)). אין ממש אפוא בטענת המבקש. עולה כי בקשה זו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי אינה מעוררת סוגיה כללית שמצויה מחוץ לד' אמותיהם של הצדדים. יתר על כן, אף במבט לפנים ההליך נראה כי לא נפגעה כל זכות, ברובד הדיוני או המהותי, של המבקש ולא נגרם כל עיוות דין.

3.       הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.