רע"א 4005/16 ישעיהו נ' עו"ד אורן שבת - כונס נכסים ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 12.4.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ברע"א 32794-12-15 (כב' השופטת ו' פלאוט), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 19.11.2015 ברע"צ       2851-11-15 (כב' השופטת ח' קיציס), אשר דחה את ערעור המבקש על החלטתה מיום 20.10.2015 של רשמת ההוצאה לפועל בנתניה (כב' הרשמת ד' פסו-ואגו; להלן: הרשמת) בתיק הוצאה לפועל מס' 16-30496-11-1  (להלן: התיק).

רקע והליכים קודמים

1. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המבקש הוא החייב בתיק כשחובו עמד על כ-700,000 ש"ח בתקופה הרלבנטית להליכי ההוצאה לפועל שבמוקד הבקשה דנא. במסגרת הליכים אלה, החלו הליכי מימוש של מגרש שהיה בבעלותו של המבקש (להלן: הנכס). ביום 19.7.2015 קבעה הרשמת כי על המשיב 1, כונס הנכסים שמונה בתיק, לקיים התמחרות בין המבקש לבין המשיב 3, כאשר זה האחרון הגיש את הצעת הרכישה היחידה עבור הנכס. בהמשך הגיש המבקש לרשמת מספר בקשות הנוגעות לאופן בו תיערך ההתמחרות, ובצד זאת עתר להשתתף בהתמחרות ללא צורך בהפקדת פיקדון כספי כתנאי מוקדם, כפי שנקבע על-ידי המשיב 1, ומאוחר יותר על-ידי הרשמת. בקשות אלה נדחו כולן. המבקש לא מילא אחר הוראות הרשמת בנוגע להפקדת הפיקדון, ובהמשך לכך, ביום 3.8.2015, הורתה הרשמת על קיום הליך המכירה ללא השתתפותו של המבקש, בציינה כי המבקש מעכב את הליכי ההתמחרות ללא הצדקה. המבקש הגיש מספר בקשות לביטול החלטה זו, ובמסגרתן עתר לפדות את הנכס במחיר "נטו" באמצעות הלוואות שיקבל מילדיו, חלף הליך המכירה, כך שהנכס יישאר בידיו והחוב יסולק. המבקש הבהיר כי במסגרת אפשרות זו, הוא ישלם לקופת הכינוס את המחיר המוצע על-ידי המשיב 3 בניכוי סכומי המיסים האמורים להשתלם במסגרת המכירה – תשלום בסך של 447,000 ש"ח לפי חשבונו של המבקש.

           בהחלטה מיום 20.10.2015, דחתה הרשמת את בקשת המבקש לביטול החלטתה הקודמת מיום 3.8.2015, בקבעה שעל המבקש להפקיד את הסכום שנקבע כפיקדון תוך 48 שעות כתנאי להשתתפותו בהתמחרות. בצד זאת, דחתה הרשמת את בקשת המבקש לפדות את הנכס במחיר "נטו", בהדגישה כי אין מקום להציע את פדיון הנכס כאפשרות חלופית במסגרת הליך התמחרות, והיה על המבקש להגיש בקשה זו במסגרת הליך נפרד. צוין, כי העדפת פדיון בית מגורים על-ידי החייב על-פני הליך של מכירה כפויה לצד שלישי הושארה ב"צריך עיון" בפסק הדין בע"א 2000/01 בן בסט נ' עורכת-הדין רהב עין דר, הנאמנה בפשיטת רגל על נכסי דוד והדסה בן בסט, פ"ד נט(1) 481 (12.8.2004) (להלן: עניין בן בסט). על כן, נקבע כי לא קיימת חובה בדין לנקוט בהליך של פדיון הנכס חלף מכירתו לצד שלישי, במידה שאפשרות זו קיימת.

2. כלפי החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום, וטען כי סירוב הרשמת לבקשתו לפדות את הנכס עומד בניגוד להלכה שנפסקה בעניין בן בסט, כאשר המבקש סבור כי פסק דין זה מעגן את זכותו של החייב לפדות את הנכס חלף מכירתו. בצד זאת נטען, כי נפלו מספר פגמים בכל הקשור להתמחרות, ובהם – חוות דעת שמאית שהעריכה בחסר את שוויו של הנכס; התנהלות הכונס שמנעה השתתפות מציעים פוטנציאליים; ומכירת הנכס למציע יחיד במחיר ירוד.

3. בית משפט השלום ציין, ראשית, כי ביום 31.10.2015 אישרה הרשמת את מכירת הנכס למשיב 3, וזאת לאחר שהמבקש לא הפקיד את הסכום הנדרש על-מנת להשתתף בהתמחרות. בית המשפט דן בבקשה כערעור ודחה את טענות המבקש, בקבעו, בין היתר, כי לא עומדת למבקש זכות מוקנית לפדות את הנכס חלף מכירתו. הודגש, כי בסוגיה שהתעוררה בעניין בן בסט, אישר בית המשפט את פדיון הנכס במחיר "נטו" כחלק מפתרון אליו הגיעו הצדדים במסגרת הסדר פשרה, ולכן שאלת זכות החייב לפדות את הנכס המדובר לא נדונה לגופה והושארה ב"צריך עיון" על-ידי שניים מתוך שלושת השופטים שדנו בתיק. בנוסף, בית משפט השלום הטעים, כי בשונה מהמקרה דנא, בעניין בן בסט היה מדובר בבית מגורים, ולכן ניתן משקל משמעותי יותר לאינטרסים של החייב. נוכח זאת, נקבע כי ככל שתוכר זכות לפדיון בית מגורים, לא ניתן לומר כי אותה זכות בהכרח תתקיים כאשר מדובר בנכס מקרקעין שאינו בעל מאפיין זה. כמו כן, בית המשפט עמד על כך כי במקרה של המבקש אין טעם בפדיון הנכס במחיר "נטו", כאשר פעולה זו לא תניב סכום כסף מספיק כדי לסלק את החוב האמור ולסגור את התיק. מכל מקום נקבע, כי צדקה הרשמת כשהחליטה להמשיך את הליך מכירת הנכס, שכן המבקש לא ניצל את האפשרות שניתנה לו להגיש שמאות נוספת, ונמנע באופן עקבי מלמלא אחר ההוראות הנוגעות לקיום ההתמחרות, אף לאחר שניתנה ארכה לשם כך.

4. כלפי החלטת בית משפט השלום הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט השלום שלא דן בטענת המבקש שהיה על הרשמת להעדיף את הצעתו של המבקש לפדות את הנכס באמצעות רישום משכנתא. בהקשר זה צוין, כי מתן עדיפות למתווה לו טען המבקש מעוגן בסעיף 37 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק), המקנה לרשם ההוצאה לפועל רשות להורות על רישום משכנתא לשם פירעון החוב חלף הליך של מכירה כפויה בין היתר כאשר הצעת הקנייה היא במחיר ירוד. בנוסף, המבקש חזר על טענותיו הנוגעות לאופן ניהול המכירה ולהערכת שווי הנכס.

           מנגד, המשיב 1 טען, בין היתר, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן המבקש נמנע לציין בבקשתו כי ביום 10.12.2015, שבוע קודם להגשתה, ניתן צו מכר למשיב 3, ולכן עניינה של הבקשה הוא "מעשה עשוי". המשיב 1 הוסיף וטען, כי אין מקום להידרש לטענת המבקש הנוגעת להוראות סעיף 37 לחוק, כאשר טענה זו כלל לא נזכרה בערכאות הקודמות. המשיבים 2 ו-3 הצטרפו לעמדתו של המשיב 1.

5. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש על הסף, שכן עניינה ב"מעשה עשוי". עוד נקבע, כי המבקש לא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו לקבל חוות דעת שמאית נוספת עבור הנכס ולערער על החלטות הרשמת שדחו את הצעתו לפדות את הנכס במחיר "נטו", ואין מקום להעלות טענות כלפי נושאים אלו בשלב כה מאוחר ולאחר שחלפו מועדי הערעור על ההחלטות בעניינים אלו. כמו כן, נקבע כי קביעתו של בית משפט השלום בדין יסודה, כאשר לא קיימת כל חובה מכוח הפסיקה להעדיף את המתווה שהציע המבקש על-פני הליך התמחרות. באשר לטענת המבקש הנוגעת להחלת סעיף 37 לחוק, הוטעם כי אין מקום לדון בטענה זו ב"גלגול שלישי" מאחר שהיא לא נטענה בערכאה הקודמת. אף לגופו של עניין, לו היה מקום לדון בטענה זו, נפסק כי לא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף כדי להקים אפשרות לרישום משכנתא על הנכס על-ידי המבקש, כאשר במקרה דנא המשיב 3 הגיש הצעת קנייה במחיר סביר. כמו כן, בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית משפט השלום, כי לא קיימת הצדקה לאפשר רישום משכנתא על הנכס כאשר אפשרות זו לא תביא לסילוק החוב במלואו.