רע"א 3946/14 כאסתירו נ' חברת עיר על תילה בע"מ ואח'

          בית משפט השלום בירושלים (ת"א 1274-05, כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) קיבל את תביעת המשיבים, בעילה של מטרד ליחיד, והורה על הריסת חלק ממבנה שבנה המבקש. בית המשפט המחוזי (ע"א 21487-11-13, כב' השופטים י' נועם, כ' מוסק ומ' בר-עם) דחה את הערעור על כך. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

1.       למבקש בית ברובע המוסלמי בירושלים. המשיבים הם בעלי זכויות במקרקעין הצמודים לביתו (להלן: המקרקעין). משיבה 1 היא חברה אשר החזיקה במקרקעין בתקופה הרלבנטית. משיבים 2 ו-3 הם הקדשות אשר נערכו בשלהי המאה ה-19, שהמקרקעין הם נכסי ההקדש שלהם (להלן: ההקדשות). משיב 4 הוא נאמן של לפחות אחד מן ההקדשות. משיב 5 גר בבניין סמוך לביתו של המבקש. האחרון בנה תוספות בניה על גג ביתו והוסיף חדר במרפסת, ללא היתרי בניה.

          המשיבים הגישו בבית משפט השלום תביעה להריסת המבנים הבלתי חוקיים, בטענה שהם יוצרים מטרד ליחיד. זאת, לנוכח הסכנה שבהתמוטטותם, וכן מסיבות נוספות. בית משפט השלום בירושלים קבע, לאחר דיונים שנמשכו על פני שנים ארוכות, כי תוספות הבנייה "אינן תקינות מבחינה הנדסית, כי לא הוכחה יציבותן ובטיחותן ולפיכך יש להורות על הריסתן". בד בבד, קבע בית המשפט, בניגוד לטענת המבקש, כי כל בעל אינטרס במקרקעין הסובל מן המטרד רשאי להגיש את התביעה. בהתאם, המשיבים היו זכאים להגיש את התביעה שהוגשה.

           בערעורו לבית המשפט המחוזי, הסתייג המבקש הן מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום באשר לסכנת התמוטטות המבנה, והן מקביעותיו המשפטיות בנוגע לזיקת המשיבים לנכס ויכולתם להגיש את התביעה. המשיבים סמכו ידיהם על קביעותיו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, מלבד הערעור על סכום ההוצאות שהושת על המבקש, אשר הופחת מ-90,000 ₪ ל-40,000 ₪.

           בבקשה שלפני מעלה המבקש שתי טענות מרכזיות. האחת עניינה הזיקה הדרושה אל נכס כתנאי לתביעה בעילה של מטרד ליחיד ומועד בדיקת הזיקה האמורה. לטענתו, ההלכה הקבועה בעניין זה אינה עדכנית, ויש לשנותה כך שלא יהיה די בזכות במקרקעין לשם הגשת התביעה. השנייה, כי גם אם כל בעל זכות במקרקעין רשאי לתבוע בעילה של מטרד ליחיד, בנסיבות המקרה הקונקרטי לא הוכיחו המשיבים כל זיקה או מעמד המאפשר להם להגיש את התביעה. אומר כבר עתה, לא מצאתי לנכון לבקש את תשובת המשיבים. כפי שיפורט להלן, לב הבקשה מופנה כלפי אופן ניהול ההליך בבית משפט השלום. בכך אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ובגלגול שלישי על אחת כמה וכמה.

2.        טענת המפתח קשורה למעמדם של ההקדשות וליכולתם להגיש תביעה כנגד המבקש. לטענתו, מדובר בהקדשות ציבוריים, אשר לגביהם נקבע בפסיקה כי הם אינם אישיות משפטית (רע"א 46/94, אילה זקס אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 2002 (1996) (להלן: עניין אברמוב)). משכך, לא יכלו להגיש את התביעה. באשר למשיב 4, הרי שזה מונה להיות נאמן ההקדשות רק לאחר הגשת התביעה, ולכן במועד הגשת התביעה לא היה בעל זיקה לנכס כלל. התוצאה היא, לשיטת המבקש, שנדרש היה לדחות על הסף את תביעתם של משיבים 4-2.

           כדי ללבן סוגיה זו נמנה תחילה את העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בהליך הנוכחי. המקרקעין הם נכסי ההקדשות, כפי שנקבע בהליכים קודמים (ה"פ 209/90 (מחוזי י-ם) וואקף המנוח סאלח עומר נוסייבה נ' הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל (28.10.1991), כב' השופטת ד' דורנר (להלן: עניין הקדש ציפורה 1); ת"א (שלום י-ם) 9285/07 ווקף אסלמי המנוח סאלח עומר נסייבה נ' הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל (22.6.2008), כב' השופט א' נ' טננבוים).