רע"א 39072-02-17 שפיר נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת מיכל וולפסון) מיום 16.2.17 בת"א 39389-11-16 ולפיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה (צו לעיכוב ביצוע צו לסילוק יד) כנגד המשיב בקשר לפינוי ממקרקעין.

לאחר ששקלתי את נימוקי הבקשה, מצאתי מקום לעשות שימוש בסמכותי ולדחותה ללא צורך בתשובה בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 .

הסוגיה הובאה לשולחני במסגרת רע"א 17784-01-17 אף היא הוגשה על החלטת ביניים בתיק ביהמ"ש קמא, אז במסגרת החלטה מיום 15.1.17 קיבלתי בקשה שביקש המבקש וזאת ללא קבלת תגובת המשיב, על החלטה במעמד צד אחד שניתנה בביהמ"ש קמא מבלי שהתקיים דיון.

ברקע הדברים בקשה לביטול צו לסילוק יד ופינוי ממקרקעין המצויים בגוש 4000018 חלקה 1 ובגוש 100282/4 חלקות 1,2,3 שליד מושב פדויים בנגב המערבי תוך שהמבקש ביקש כי צו לסילוק יד מס' 2774 שהוצא נגדו יבוטל, מהנימוקים שפורטו בכתב התביעה. המשיבה הבהירה כי ללא צו מניעה, אין היא רואה עצמה מחויבת להמתין לתוצאות ההליך האזרחי שהוגש, אז הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע הצו לסילוק יד שהוצא נגדו. המשיבה הגישה תגובתה.

בהחלטת נשוא הבקשה, עלה כי מדובר בצו המתייחס למטע לימונים אשר לשיטת המשיב הינו פלישה טרייה. ביהמ"ש קמא קבע כי המבקש אינו חולק על כי מדובר במקרקעין של המדינה, אך טוען לעיבוד רציף של 23 שנים. לאור כך שהצילומים שצירף המבקש הינם של מטע צעיר, לא חלק המבקש על כי מדובר במטע שנטע בתום שנת השמיטה בשנת 2015. נקבע כי המבקש מסכים לטענת המדינה ולפיה תפסה היא את המקרקעין בשנת 2015 בזמן שהקרקע הייתה ללא שתילים. לשיטת המבקש, עקר הוא את מה שהיה במקרקעין ערב שנת השמיטה אולם הותיר הוא בקרקע תשתיות. נקבע כי למבקש אין כל הסכם עם המשיב אולם זכותו בקרקע כך ניתן ללמוד את טענתו, נובעת ממחדלי המשיב לעמוד על זכויות המדינה לסילוק פלישתו ושאין מדובר בזכות טובה.

נקבע בביהמ"ש קמא שאין מחלוקת עובדתית על כי הצו הוצא לפי סע' 4(א) לחוק פינוי מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א – 1981, (ששמו תוקן לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע תשמ"א – 1981). נקבע כי אין מחלוקת עובדתית על כי הצו הוצא כעבור חצי שנה מגילוי הפלישה אולם פחות מ – 36 חודשים לאחר התפיסה.

ביהמ"ש קמא קבע בכול הנוגע לזכות לכאורה ולראיות המהימנות לכאורה להוכחת זכות זו ,כי טענת המבקש הינה מכוח טענה למחדל המדינה לעמוד על זכויותיה, דבר היוצר לשיטתו זכות פוזיטיבית. ביהמ"ש קמא הבהיר כי הצו שהוצא בידי המדינה מתייחס למטע לימונים אשר הוכח שנטע בפרק זמן של שנה וחצי לפי מסירת הצו. בהעדר מחלוקת על נקודה זו, נקבע כי לכאורה מדובר בפלישה טרייה ולפיכך הבקשה לצו מניעה נדחתה.

במסגרת נימוקי הבקשה, נטען כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו קביעות עובדתיות, לגבי היותו פולש, עובדות לגבי העיבוד בשנת השמיטה 2015. נטען כי שגה ביהמ"ש קמא בהתעלמו מהנזק הכלכלי הגדול שיגרם למבקש. נטען כי שגה ביהמ"ש בקובעו כי המדינה הוכיחה פלישה טרייה. בבקשה ישנן טענות באשר להתיישנות זכותו של המבקש. נטען כי החלטת ביהמ"ש קמא מאיינת את ההליך העיקרי בתיק.

אלא שהקושי הגדול ביותר בנימוקי הערעור, נוגע לקביעת בית המשפט קמא בדבר העדר ראיות מהימנות לעילת התביעה והעדר לכאורה של ראיות למקור זכותו של המבקש להחזיק במקרקעין נשוא התיק. עסקינן בסוגיה של פינוי פולשים ממקרקעי ציבור לפי חוק ספציפי. בנימוקי הבקשה אין התייחסות לקביעות בית המשפט באשר לעניין העדר זכות המבקש. כפי שפורט, בית המשפט קמא קבע כי המבקש אינו יכול לבסס זכות לכאורה על מחדלי המדינה שלא לפנותו מהמקרקעין בעבר, אף לשיטתו. למעשה, לפי שיטת המבקש, יש לו מעין "זכות קנויה" לזכות בצו מניעה רק בשל טענה כי פלש למקרקעין בעבר.