רע"א 38340-01-15 אבו תאיה ואח' נ' אבו תאיה ואח'

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט שכיב סרחאן) מיום 17/01/15 בתיק ת"א 42924-12-14. בהחלטתו זו דחה בית משפט השלום את בקשתם של המערערים למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להמשיך בעבודות שיפוצים, להיכנס, לפלוש ולהשיג גבול בדירת מגורים הנמצאת בשכונת ביר אל אמיר ברחוב 1006/51 בנצרת הידועה כגוש 16563 חלקה 16 (להלן: "דירת המגורים"), וזאת במטרה לשמור על המצב הקיים עד להכרעה בתביעתם העיקרית, שעניינה סילוק יד מדירת המגורים ומתן צו מניעה האוסר על המשיבים ו/או מי מטעמם להיכנס ו/או לפלוש לדירת המגורים ו/או להמשיך בעבודות השיפוצים ו/או בכל עבודות אחרות למיניהן.

אין חולק כי בדירת המגורים מתגורר כיום מר סעיד אבו תאיה, שהינו אביו של המשיב 1 וסבו של המבקש 1 (להלן: "האב סעיד"), וכי מעל הדירה מתגוררים המבקשים, הוריו של המבקש 1, אחיו ובני משפחותיהם.

בית משפט קמא לא נעתר לבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד וכן דחה את הבקשה, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, בהחלטה מפורטת ומנומקת, במסגרתה קבע כי המבקשים הגישו את בקשתם בחוסר ניקיון כפיים ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר הסתירו בבקשתם עובדות מהותיות ולא צירפו מסמכים בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירת המגורים על שמם וכן לא צירפו לבקשתם בעלי דין מהותיים. עוד קבע בית משפט קמא כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים ותוך שיהוי ניכר וכי הסעד המבוקש אינו צודק, אינו מידתי ואינו ראוי בנסיבות העניין. בנוסף לכך, קבע בית משפט קמא כי הסעד הזמני זהה לסעד העיקרי הנתבע במסגרת התביעה, על כן, קבלת הבקשה תייתר את הצורך בדיון בתביעה העיקרית וכן קבע כי מסקנותיו אלו מייתרות, למעשה, את הדיון ביתר טענות הצדדים.

לאחר שעיינתי בבקשה, לא מצאתי הצדקה להיעתר לה במעמד צד אחד. אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה שעליה מבקשים לערער, לגביה חלות הוראות תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא המדובר בבקשה למתן סעד זמני במסגרת ערעור על החלטת בית משפט קמא אשר סירב לתיתו. לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים דחה בית משפט קמא את הבקשה.

בדיון שנערך בפניי ביום 29/01/15 ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

נימוקי הבקשה:

בקשתם של המבקשים למתן צו המניעה הזמני הוגשה באותה בקשה יחד עם בקשתם למתן רשות ערעור ובקשה לקביעת דיון דחוף בבקשת רשות הערעור וטענותיהם לגבי כל הבקשות נטענו בהרחבה כמקשה אחת.

בבקשתם תקפו המערערים את מרבית ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא וטענו כי בית משפט קמא נימק את החלטתו על סמך עובדות לא נכונות, בזמן שבמסגרת הדיון בבקשה לא נשמעו בעלי הדין ומבלי שנחקרו המצהירים בפני בית המשפט, מאחר שלא היה מספיק זמן לבית משפט קמא לקיים דיון לשמיעת המצהירים ובהתאם לכך הסתפק בית המשפט בשמיעת ב"כ הצדדים והורה על הגשת סיכומים מטעם הצדדים.

המבקשים טענו כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע שהם הסתירו בבקשתם עובדות מהותיות ולא צירפו מסמכים בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירת המגורים, וכן שגה כאשר קבע כי לא צורפו בעלי דין מהותיים, מאחר שמדובר בתובענה לסילוק יד בגין הסגת גבול של המשיבים ולא בתובענה לבעלות במקרקעין. כמו כן, לטענתם, שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי הם הגישו את בקשתם בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, כי פנייתם נעשתה בשיהוי ניכר, כי הסעד המבוקש אינו צודק, מידתי וראוי בנסיבות העניין וכי אין בזהות הסעד הזמני לסעד העיקרי בתביעה כדי להצדיק הימנעות ממתן הסעד הזמני.

המבקשים טענו כי הינם הבעלים הרשומים בנסח הרישום של דירת המגורים ואילו המשיבים אינם