שטרית נ' עיריית אילת

בשנת 2001 ניתן נגד המבקש פסק דין בהיעדר, במסגרתו חויב הוא בתשלום חוב ארנונה למשיבה בסך של 30,374.5 ₪ (להלן – פסה"ד).

משלא פעל המבקש לתשלום חובו, הגישה המשיבה את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל באילת. המבקש התנגד לביצוע פסק הדין בטענת "פרעתי", והוסיף כי בשנת 2003 הגיע עם המשיבה להסדר לסילוק מלוא יתרת החוב שבמחלוקת (להלן – ההסדר).

בתגובה, אישרה המשיבה את עצם החתימה על ההסדר, אולם לשיטתה ההסדר לא הביא לסילוק מלא וסופי של החוב, ונותרו לתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות.

בהחלטה מפורטת מיום 20/9/07 דחתה כב' הרשמת (כתוארה דאז) עפרה גיא את טענת ה"פרעתי" שהגיש המבקש, וקבעה כי המבקש לא הוכיח כי אכן פעל הוא לסילוק החוב במלואו. המבקש, כך על פי החלטת כב' הרשמת, לא הציג את הסדר החוב עליו סמך טענותיו, לא ביקש לזמן נציג מטעם המשיבה לאישור פרטי ההסדר הנטען ולא הציג אסמכתא כלשהי להוכחת הטענה כי הסדר החוב כלל גם את התשלום עבור ההוצאות ושכ"ט עו"ד.

המבקש לא השיג על החלטה זו, והגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להקטנת יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, בטענה כי במועד עריכת ההסכם הוא הפקיד ידי המשיבה 31 המחאות מעותדות לפירעון החוב – אולם זו לא הקטינה את החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם. אולם, גם בקשתו זו נדחתה (ביום 1/10/07) לאחר שנקבע כי המשיבה אכן פעלה להקטנת החוב בשנת 2006 - המועד שנקבע לפירעון ההמחאה הראשונה.

גם נגד החלטה זו לא השיג המבקש, ובחלוף למעלה משמונה שנים (!), שבמהלכן נותר תיק ההוצאה לפועל פעיל וחלק מההמחאות שנמסרו על ידי המבקש במסגרת ההסדר, חוללו, שב המבקש והגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה נוספת להקטנת החוב מאותם הנימוקים, אולם גם בקשתו זו נדחתה (בהחלטה מיום 12/1/15- כב' הרשם א. פליקר). בהחלטתו, קבע כב' הרשם כי חלק מההמחאות שמסר המבקש למשיבה מכוח הסדר החוב אכן חוללו, וכי המבקש לא הציג ראיה להוכחת הטענה כי שילם את תמורת ההמחאות שחוללו במועד מאוחר יותר.

ביום 18/1/15, הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לעיון מחדש בהחלטתו האמורה של כב' הרשם – אשר נדחתה אף היא (ביום 22/1/15), וביום 5/2/15 הגיש המבקש לבית משפט השלום באילת בקשת רשות ערעור נגד החלטות אלה של כב' הרשם פליקר (רע"צ 13872-02-15).

בהחלטה מיום 8/2/15 הורה בית המשפט קמא (כב' השופט ברינגר) למבקש להפקיד עירבון בסך 3,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבה בערעור – ומשלא עשה כן המבקש, הורה בית המשפט קמא על מחיקת בקשת הרשות לערער ללא צו להוצאות.

במקביל, פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל באילת בבקשה להורות על ביטול צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ומשזו נדחתה (ביום 4/2/15 על ידי כב' הרשם א. פליקר), הגיש המבקש לבית המשפט קמא (ביום 6/2/15) בקשת רשות ערעור נוספת (בעע"ש 15122-02-15).

בדיון שנערך במעמד הצדדים (ביום 11/2/15), דחה בית המשפט קמא (כב' השופט ברינגר) את בקשת הרשות לערער לאחר שחזר וקבע כי טענות המבקש בדבר תיקון יתרת החוב לא הוכחו, והוסיף כי לא נפל כל פגם בהחלטת רשם ההוצאה לפועל – שלא להורות על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו – מאחר ולא הוצגה אסמכתא לאמיתות הנסיעה לחו"ל, לרבות כרטיס טיסה או סידורי לינה – והכל בנוסף לכך שהמבקש לא פעל לתשלום כלשהו על חשבון יתרת החוב.

משלא צלחה דרכו של המבקש בהליך הערעור, הוא שב להליכי ההוצאה לפועל והגיש ביום 29/3/15 בקשה לתיקון טעות לעניין מועד הקטנת החוב. בבקשתו, טען המבקש, כי המשיבה ביצעה את הקטנת החוב (מכוח ההסדר) רק ביום 10/11/06, בעוד שההמחאות נמסרו לידיה כבר ביום 3/9/03.

המשיבה התנגדה לבקשה, ובהחלטה מיום 4/4/15 דחה כב' הרשם א. פליקר את הבקשה וקבע כי את בקשתו סומך המבקש על שורה מתוך פסק דין שניתן בעניין אחר על ידי בית משפט השלום באילת, אולם מדובר בטענה שהעלה צד להליך ולא בקביעה שיפוטית או בהוראה מחייבת. לגופם של דברים, קבע כב' הרשם, כי הקבלות עבור ההמחאות אכן הונפקו ביום 3/9/03, אולם מועד הפירעון העתידי של ההמחאות המצויין באותן הקבלות הינו לתקופה שבין 6/2005 ועד 10/2007 - כך שבצדק לא ביצעה המשיבה את הקטנת החוב במועד מסירתן (ספטמבר 2003), ובייחוד שאין חולק כי חלק מההמחאות חוללו והמערער לא הוכיח כי שילם תמורתן.